דלתות מסתובבות

בספטמבר 1976 היו בחירות כלליות בשוודיה. המפלגה הסוציאליסטית הפסידה את השלטון מקץ 44 שנה. זה היה מאורע דרמטי מאוד בשוודיה, חדשות לוהטות בסקנדינביה. אם אינני טועה, רק בארץ אחת מחוץ לסקנדינביה הידיעה זכתה בכותרת ראשית: בישראל, ב"ידיעות אחרונות". מה היה מקור העניין הפתאומי בפוליטיקה השוודית? במלה אחת: אסוציאציה.

בכורתה של המפלגה השוודית התחילה בסמיכות זמנים לבכורתה של מפא"י בתנועה הציונית: זו ב-1932, זו ב-1933. שמא יואיל הבוחר הישראלי להירמז, ולחקות את המופת השוודי? הואיל ובימים ההם עדיין לא כתבו טורים פוליטיים צרחניים בעמוד הראשון של כל עיתון, ועדיין לא הורו בגלוי לקורא מה לחשוב, עורך חדשות היה מוכרח להסתפק ברמז ובקריצה.

כמעט 6 חודשים אחר כך, במארס 1977, התחולל מהפך דרמטי בהודו: מפלגת הקונגרס, שהחזיקה בשלטון מן היום הראשון, באוגוסט 1947, נחלה מפלה ניצחת. בכורת הקונגרס התחילה הרבה לפני העצמאות. היא הייתה מזוהה זיהוי מלא עם מאווייהם הלאומיים של ההודים. והנה, פוף, הקונגרס באופוזיציה.

בישראל, הבחירות לכנסת התשיעית התקרבו והלכו. תנועה פוליטית חדשה, ד"ש, איימה לטרוף את הקלפים. במטה הבחירות של ד"ש הכינו אז מודעה גדולה, שתזכיר לישראלים מה עוללו השוודים וההודים למפלגות השלטון הנצחיות שלהם. אינני זוכר אם המודעה התפרסמה. כך או כך, עם אסוציאציות או בלעדיהן, הבוחר הישראלי חולל את המהפך של מאי 1977.

מה קרה? אפשרות אחת היא שגרמי השמיים עצמם התערבו כדי להרוס מונופולים פוליטיים. לחלופין, ייתכן שיש תוחלת חיים ממוצעת למפלגות שלטון נצחיות, והדלתות מסתובבות לפחות אחת ל-40 שנה. זה אגב מה שקרה בארצות-הברית ב-1994, כאשר המפלגה הדמוקרטית איבדה מונופול בן 40 שנה על בית הנבחרים. הוא העניק לה שליטה על תהליך החקיקה, גם כאשר בבית הלבן ישבו נשיאים מן המפלגה היריבה.

"שיעור בלתי נתפס"

האסוציאציות האלה חזרו והתעוררו בתחילת השבוע לרגל החדשות מאירלנד: מפלגת השלטון שם נחלה תבוסה איומה, אשר הפחיתה את כוחה בדויל, בית הנבחרים האירי, מ-78 מושבים לעשרים (מניין לא סופי). היא הייתה המפלגה הגדולה ביותר באירלנד ב-80 השנה האחרונות. עכשיו היא המפלגה השלישית בגודלה. "מהלומה סייסמית משיעור בלתי נתפס", כתב השבוע ה"אייריש טיימס".

המפלגה המובסת נקראת פיאנה פויל (Fianna Fail). פירוש השם בלשון האירית הוא "חיילי הגורל". זו המפלגה שהקים איימון דה ואלרה ב-1926. הוא היה המנהיג האירי הבולט ביותר של המאה ה-20, מקור השראה לפטריוטים וללוחמי חופש ברחבי האימפריה הבריטית (בשאלת ארץ ישראל הוא תמך בז'בוטינסקי, נפגש איתו, והתנגד לחלוקת הארץ; השוואות רווחו אז בין בית"ר לבין הצבא האירי הרפובליקני, IRA).

התנגדות דה ואלרה לחלוקת אירלנד הובילה אותו למלחמת אזרחים. אבל לבסוף עמדו לו תבונתו והפרגמטיות שלו, והוא החליט להיכנס לפוליטיקה אלקטורלית. ב-1932 הוא הביס את מפלגת השלטון המתונה, וכפה על אירלנד סדר יום לאומני, דתי, רפובליקני, אנטי-בריטי ובדלני. מפלגתו של דה ואלרה נתנה את הטון ב-80 השנה הבאות. הוא עצמו הרכיב 8 ממשלות.

דה ואלרה נולד 4 שנים לפני דוד בן-גוריון, ומת שנתיים אחרי בן-גוריון. הוא הרכיב את ממשלתו הראשונה שנה אחת לפני שבן-גוריון הרכיב את ההנהלה הראשונה של הסוכנות היהודית (והפך בזה לראש הממשלה של המדינה שבדרך). בניגוד לבן-גוריון, הוא ידע מתי לפרוש (4 שנים לפני בן-גוריון). הוא הניח לשר הכלכלי הבכיר של ממשלתו לשרת אותו בשלום. בן-גוריון מירר את חיי יורשו, שר האוצר אשכול. "חיילי הגורל" כיבדו את דה ואלרה הזקן, והעניקו לו את הנשיאות הסמלית של הרפובליקה.

הייתכן שהמונופול של מפא"י היה מתארך יותר אלמלא בן-גוריון פילג אותה ב-1965? נראה שלא. היא כרעה, בסופו של דבר, תחת העול של דמוגרפיה, של אסון מלחמת יום הכיפורים ושל שחיתות בצמרת.

מפלגות שלטון מאריכות-ימים-מאוד אינן אופייניות לרוב הדמוקרטיות. בארצות-הברית, שיא הרציפות בשלטון במאה ה-20 היה שייך למפלגה הדמוקרטית, בין 1933 ל-1953. זו הייתה תוצאה של שני משברים קוסמיים: השפל הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה. בבריטניה, השיא של המאה ה-20 היה שייך לשמרנים, 1979 עד 1997. בגרמניה, הנוצרים דמוקרטים, 1982 עד 1998. הבכורה הממושכת ביותר באירופה הייתה לנוצרים דמוקרטים של איטליה, בין 1945 ל-1992. יפן הצליחה רק לאחרונה ממש לסיים מונופול בן חצי מאה של המפלגה הליברלית דמוקרטית, שהייתה קצת פחות מדמוקרטית והרבה פחות מליברלית.

ההגמוניה הלכה לאיבוד

המהפכים באיטליה, ביפן ובאירלנד הניבו משברים מערכתיים עצומים. זה של אירלנד הצניח אותה בתוך 3 שנים ממעמד של "נמרה" אירופית אל מעמד של קבצנית בין-לאומית. באמצע העשור היא הייתה מופת של חיקוי לכל מדינה קטנה החוששת שהגלובליזציה תפסח עליה. מארץ שצעיריה נמלטו בהמוניהם אל מעבר לים, למצוא עתיד ועבודה, היא הפכה לארץ קולטת מהגרים. עסקים, טכנולוגיה ורמת מחיה נעשו התשובות לכל בעיותיה הפוליטיות, הכלכליות, התרבותיות והפסיכולוגיות של אירלנד. מה אירוני היה מסעה של מפלגת חיילי הגורל: ממאמץ קסנופובי להגן על האופי האירי מפני השפעה זרה - אל תשוקה כמעט קוסמופוליטית.

ההתמוטטות הפיננסית הגלובלית של 2008 שמה קץ לנס האירי. מומיו של המעמד הפוליטי התחוורו לכל רואה: הרבה יותר מדי מורים ועורכי דין והרבה פחות מדי אנשים שמבינים בכלכלה; הרבה יותר מדי ילדים וילדות שירשו את הקריירות הפוליטיות של אבותיהם; הרבה פחות מדי אנשים שהצלחתם הייתה תוצאה של מעלתם.

השבוע כתבו פרשנים איריים, שמתבוסה כל-כך ניצחת אין לחיילי הגורל כל סיכוי לחזור ולהגיח. לא בעתיד הקרוב, אולי לא לעולם. מזכיר לכם משהו? תבוסתה האיומה ביותר של מפלגת העבודה, ב-1977, השאירה אותה עם 33 מושבים בכנסת. כיום, תוצאה כזאת הייתה נחשבת לניצחון סנסציוני, והסתברותה משייכת אותה למחלקת המדע הבדיוני.

לא כל המובסות נידונות לגורלה של מפלגת העבודה. הסוציאליסטים בשוודיה חזרו אל הבכורה כמה שנים לאחר תבוסתם. מפלגת הקונגרס שולטת עכשיו בהודו זו השנה השביעית. אבל זיוון ניטל, הן אינן מרכיבות עוד ממשלות חד-מפלגתיות, והן מפסידות מפעם לפעם.

איך יודעים שההגמוניה אבודה? כאשר מתמוטטת החלוקה השבטית בפוליטיקה. באירלנד, דפוסי הצבעה עברו בירושה. אנשים פשוט לא היו מסוגלים שלא להצביע בעד חיילי הגורל, גם אם הסיבות לחלוקה השבטית חלפו זה כבר מן העולם. השבוע, האירים חצו את הקווים בהמוניהם. מצטערים, הם אמרו לרוחו של אמון דה ואלרה. הגיע הזמן לזוז.