קשה היא דרך הצליינים

חידה: כמה כנסיות בשורה יש בנצרת?

התשובה: שתיים. המוכרת שבהן היא כנסיית הבשורה הקתולית, זו עם כיפה בצורת חרוט אפור שבראשה מנורה. זוהי בזיליקה שנחנכה ב-1969. השנייה, בת 900 שנה - קטנה, אינטימית ויפהפייה - היא כנסיית הבשורה היוונית אורתודוכסית, הממוקמת כ-800 מטר צפונית לקתולית, ליד כיכר המעיין. ידועה גם ככנסיית גבריאל הקדוש וכנסיית באר מרים (בתמונה).

 כנסיית הבשורה האורתודוכסית, נצרת / צלם: רון פז

ההסבר לניתוק בין השתיים נעוץ בבסיס הנצרות: בעוד שלפי האמונה הקתולית נגלה המלאך גבריאל בפני מרים בביתה של אמו של ישו, ובישר לה שהיא עתידה להרות מרוח הקודש, הרי שלפי האורתודוכסים (הזרם המזרחי של הכנסייה) אירוע מכונן זה התרחש בשעה שמרים ירדה למעיין לשאוב מים. ולכן - כנסיית הבשורה הקתולית נבנתה במקום בו עמד ביתה של מרים, ואילו הכנסייה היוונית אורתודוכסית נבנתה ממש על המעיין, שמימיו זורמים עד היום.

בין שתי הכנסיות עוברת "דרך הצליינים", שהוכשרה בהשקעה של 250 מיליון שקל במסגרת המענקים בפרויקט המילניום, לקראת ביקור האפיפיור בעיר בשנת 2000. חבל שמתוך הסכום האגדי הזה לא נמצאו כמה אלפי שקלים לשילוט הדרך והכוונת התיירים. הדרך אינה עוברת במסלול הקצר ביותר, אלא מתפתלת בסמטאות העיר העתיקה בין חצרות מפוארות ומזבלות מאולתרות, בין מרפסות תלויות יחידות במינן ורחובות מקורים לבין בתים נטושים והזנחה פושעת. תפארתה ועליבותה של נצרת נחשפים למאות אלפי התיירים בלי מאמץ.

על-פי חוק, על כל עיר למנות ועדת שימור שתכין רשימת מבנים לשימור. באמצע שנות ה-90 הוקמה ועדה שכזו לזמן קצר והכינה רשימת שימור חלקית, אך גם רשימה זו מעולם לא אושרה בעירייה ולא קיבלה תוקף סטטוטורי. ללא ספק דרושה תוכנית שימור מעודכנת.

העיר שלא ננטשה

מעבר לבעיות הסטטוטוריות, העיר נצרת מאופיינת בבעיה ייחודית: הרוב המוחלט של בתיה העתיקים, שנבנו בתקופה העותומנית, נמצא בבעלות פרטית. מטבע הדברים, עם חלוף הדורות מתרבים הבעלים, היורשים והסכסוכים, ואלו מקשים מאוד על יוזמות לשיפוץ ושימור הבתים - הן על יוזמות פרטיות של חלק מהבעלים, והן על יוזמות ציבוריות מצד משרד התיירות, עיריית נצרת, עמותות שונות וכמובן המועצה לשימור אתרים.

מקור השוני של נצרת מוביל אל 1948. בזמן מלחמת העצמאות ברחו רבבות ערבים מן הכפרים והערים - במיוחד מעכו, חיפה, יפו, לוד ורמלה. אין פלא שהחמש הפכו לערים מעורבות, שכן הבתים הנטושים נתפסו ע"י רשות הפיתוח, הולאמו והושכרו לעולים החדשים שהציפו את ישראל הצעירה. לא כך היה המצב בנצרת: בירת הגליל לא רק שלא ננטשה על-ידי תושביה, אלא להיפך: היא קלטה אליה אלפי פליטים ערבים שברחו מרחבי הגליל והכפילו את אוכלוסייתה. התוצאה הייתה ש-90% מהבתים נשארו מאוכלסים ע"י בעליהם הפרטיים, וצפיפות האוכלוסיה גרמה לתוספות בנייה מכל סוג, טלאי על טלאי ללא סדר. גם היום לא קשה למצוא שלד של בניין חדש ועצום, שנבנה ברחוב של בתים עתיקים, מתנשא מעליהם ושונה בעיצובו - פצע של ממש.

במצב בו הבתים כולם בבעלות פרטית, ידי הגופים הציבוריים כבולות. במרבית המקרים לא נותר אלא לקוות שבעלי הבתים יתפסו יוזמה וישפצו את בתיהם, בהיעדר דרך לכפות זאת. בעכו ויפו לדוגמא, בהן הוקמו החברה לפיתוח עכו העתיקה והחברה לפיתוח יפו העתיקה, יש בסיס מצוין לשימור ושיפוץ הערים העתיקות - הוא אותם בתים שננטשו ב-1948 ועברו לבעלות ציבורית. את התוצאות כבר רואים בשטח.

כדרך הטבע, רק הכלכלה תנצח: בתים עתיקים נפלאים בעיר העתיקה של נצרת הוסבו למלונות ובתי הארחה, מסעדות ובתי קפה, תוך שיפוץ מרשים ששמר על סגנונם האדריכלי ועיצובם הפנימי. דוגמאות נפלאות הן בית פאוזי עאזר ובית הארחה "אל-מוטראן", שמוכיחים שהיכן שכדאי ומשתלם לשפץ, כשיש בעלי בתים עם אמצעים ובתוספת רוח גבית של השלטון המקומי - השימור הוא בהחלט כלכלי.

בית מרחץ עתיק מתחת לחנות מזכרות

דוגמא מעניינת ויוצאת דופן שממחישה את היתרונות והחסרונות שבשימור פרטי, ושמה כבר יצא עד למעבר לאוקיאנוס על גב גלי הצליינות, היא בית המרחץ העתיק. הוא מצוי בדיוק מדרום לכיכר הכנסייה האורתודוכסית, כיכר המעיין (כמה חבל שרצפת הזכוכית שלה עכורה ואי אפשר לראות את התעלות העתיקות שעוברות תחתיה) - מול מעיין מרים ("אל סביל" בערבית, שגם הוא הפך לקורבן הוונדליזם וריח של שתן עופף אותו).

מה שמיוחד במקום הוא שמדובר באתר ארכיאולוגי פרטי לחלוטין. הכניסה אליו - לא להאמין - היא דרך חנות מזכרות ודברי אומנות בשם "קקטוס". מהר מאוד המבקר נתקל בגזירי עיתון מצהיבים ממוסגרים, שבראשם זועקת באנגלית הכותרת: "האם ישו התרחץ כאן?" אליאס, בעל החנות, חושב שהתשובה חיובית. הוא מסיט וילון בקצה החנות וחושף מדרגות לקומה תת קרקעית. כמו בסרט של אינדיאנה ג'ונס, מתחת לרצפת חנות המזכרות נחפר בית מרחץ מדהים ביופיו ובגודלו, אותו חשף בעל הבית בעצמו וללא כל עזרה ממלכתית לאחר שרכש את המקום ב-1993.

קשתות, מסדרונות, לבני אבן המפרידות בין החדרים על שטח של עשרות מ"ר, ולאורך הקירות נראה בשלמותו צינור עשוי קרמיקה שהוליך את אדי המים וחימם את החדרים (היפוקאוסט). בעבר היו כיפות מעל תקרת המבנה, בסגנון שמוכר מחמאם טורקי - אך אלו גולחו כשנבנו קומות נוספות מעל קומת הקרקע. בנצרת נותר פתוח הוויכוח האם מדובר בבית מרחץ מהתקופה ההליניסטית, כפי שטוען אליאס ומצביע על עיטורים האופייניים לתקופה (אם כן, מדובר בתגלית בעלת חשיבות בינלאומית ואטרקציה לצליינים), או בחמאם מהתקופה העותומאנית, כפי שטוען מומחה מורשת מקומי.

על כל פנים, אליאס לא מחכה לגושפנקא רשמית וכבר פתח חדר אירוח נאה מאחורי הווילון, בו רוכשי הכרטיסים שותים קפה ומקבלים הסבר על האתר, לפני שיורדים במדרגות אל עומק ההיסטוריה לסיור של חצי שעה. הכל - ביוזמה פרטית מכסף פרטי. אם החנות הייתה בבעלות אחרת ובעליה היה פחות נלהב מההרפתקה, מן הסתם המקום היה נשאר קבור באדמה. דוגמא מובהקת למצב בנצרת.

תפוזים תמורת מבנים

בהמשך דרך הצליינים נגלה מבנה המוסקובייה אדיר המימדים (בתמונה למטה). בסוף המאה ה-19 רכשה רוסיה הצארית קרקעות גדולות בנצרת, ובין היתר בנתה עליהן מבנה קומותיים ששימש כאכסנייה לעולי הרגל הרוסים. המבנה נחנך ב-1904 וסיפק מקום לינה לאלף צליינים, שהתפללו בכנסיית גבריאל הסמוכה (כנסיית הבשורה האורתודוכסית). במלה"ע הראשונה פסק זרם הצליינות, הבניין עבר לידיים בריטיות ושימש את הממשל. עם קום המדינה הוסב המקום לבית המשפט של נצרת ואף שימש כתחנת משטרה. המבנה נכלל בעסקה שיזם לוי אשכול, "תפוזים תמורת מבנים", בה שולם לברה"מ בתפוזים תמורת הקרקעות הרוסיות בישראל (למעט מגרש הרוסים בירושלים). בית משפט השלום עבר למשכנו החדש ב-1999, ומאז המבנה שומם.

 בניין המוסקובייה, נצרת / צלם: רון פז

דרך הצליינים ממשיכה דרומה בין מבני אבן מרהיבים בעלי חצרות פנימיות, חלקם כאמור שופצו ע"י ידיים פרטיות, אחרים מחכים לתורם. אחד מבתי האמידים שבדרך הוא מבנה בן 150 שנה, מהבודדים שננטשו ב-1948 ולכן עבר לבעלות מינהל מקרקעי ישראל. מתגוררות בו 6 משפחות - חלקן בחכירה וחלקן בשכירות. באחת החזיתות מרפסת עץ תלויה יפהפייה, ובחזית אחרת מעקה רעוע מתנדנד. רצפת השיש המקורית שבורה, הדלתות מתקלפות והקירות סדוקים. בית מיוחד מתפורר, למרות שהוא בבעלות ציבורית.

לא הרחק משם עומד לו נטוש בית מידות נוסף, גם לו חצר פנימית וחדרים מסביב. שריף שריף, מומחה למורשת התרבותית בנצרת שמכיר כל סמטה, כל משפחה וכל סדק בקיר בבקיאות מעוררת השתאות, מצביע על תקרת אחד החדרים, העשויה קורות עץ (יותר נכון "סנאדות") שבינן לתקרה מפרידה שכבת עפר ובתוכה אבנים. לדברי שריף, זו דוגמא אחרונה מסוגה של סגנון הבנייה הערבי הכפרי המסורתי. המקום פרוץ והוונדליזם משתולל.

בניין הסראייה, הוא מרכז השלטון העותומאני בעיר מאז 1753, שימש עד לפני כמה שנים כבניין עיריית נצרת. לאחר שזו עברה למשכנה החדש ננטש המבנה המרשים. כיוון שהוא בבעלות ציבורית (המחשה נוספת לבעיה הנצרתית), מפעל הפיס נרתם והקצה כמיליון וחצי שקלים לבלימת הידרדרותו - השער ננעל, חדרים רגישים נאטמו, והמקום מחכה להשקעה של מיליונים במטרה להופכו למוזיאון לתולדות העיר.

מתחם אחר המשקיף על העיר מלמעלה, הרחק מהעיר העתיקה, מסתמן כבעל סיכויי שימור טובים יותר לאור פעילות המועצה לשימור אתרים, שהכריזה עליו כמבנה לשימור. המדובר במתחם שנלר, אשר עד שנות ה-30 היה ידוע בסביבה כבית יתומים שהפעילו גרמנים ושהיווה את השלוחה הצפונית של בית היתומים המפורסם שהקים המיסיונר הגרמני יוהאן לודוויג שנלר בירושלים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פינו הבריטים את התושבים הגרמנים מהמקום והעבירו לידיהם את המתחם. לאחר סיום המנדט הבריטי קיבל צה"ל את המבנים, ואחת מיחידותיו עשתה בהם שימוש עד לתחילת שנות ה-90. כיום המבנים נטושים ומתפוררים לאיטם.

"רק חברה כלכלית או חברה לפיתוח יכולה לעשות את השינוי, כי היא תוכל לרכוש בתים מפרטיים ולשפץ אותם, דבר שהעירייה לא יכולה לעשות", אומר שריף. "כיום אין בנצרת חברה כלכלית וגם לא מתוכננת לקום, למיטב ידיעתי. נצרת היא עיר בעייתית עם אוכלוסייה בעייתית במדינה בעייתית. במדינה אחרת קרוב לוודאי שעיר עם חשיבות כמו נצרת הייתה נראית אחרת".

עיריית נצרת מסרה ל"גלובס" בתגובה לכתבה:

"עיריית נצרת השיגה ב-1995 החלטה מממשלת רבין לממן את פרויקט 'נצרת 2000', שבמרכזו שיפוץ וחידוש התשתיות בעיר העתיקה. ביצוע הפרויקט היה תנאי הכרחי כדי להתחיל לחשוב על שימור מבנים היסטוריים. רק בשנה שעברה הצליחה העירייה להשלים חלק מהתשתיות של העיר העתיקה. לצערנו הרב, ממשלות ישראל לא זיהו את החשיבות המיוחדת של העיר נצרת ואת הפוטנציאל שלה.

"עיריית נצרת נמצאת בתהליך מתקדם לרישום חלק מהמבנים ההיסטוריים ולהשגת הכרת אונסק"ו כ'עיר מורשת עולמית'. בהמשך השנה תוקם ועדת שימור בעירייה. בקרוב תכנס נצרת לשיטור עירוני, דבר שייתן מענה הולם לחלק גדול מהוונדליזם".

 נצרת / צלם: רון פז

התקווה: שיתוף פעולה עם מקומיים ותמריצים

מנכ"ל המועצה לשימור אתרים, עומרי שלמון, מדוע עד היום כמעט לא מורגשת פעילות המועצה בעיר חשובה כמו נצרת?

שלמון: "המועצה לשימור אתרי מורשת הקדישה שנים לעיגון השימור ברחבי הארץ באמצעות הרשויות המקומיות - נאבקנו על כך שעיריות ומועצות יתקצבו סקר שימפה את המבנים לשימור, ושעל בסיס הסקר תבנה רשימת שימור שתעוגן בוועדה מקומית. כך גם נאבקנו על השימור בנצרת - היו לנו ניסיונות רבים לשיתוף פעולה עם העירייה. בתחילת שנות האלפיים, בגלל החשיבות הקוסמופוליטית של העיר, התחילה עבודה רצינית ביותר בתחום השימור בנצרת שהתאפשרה בין השאר באמצעות כספים רבים שהזרימה הממשלה, המועצה לשימור אתרים וקרנות שונות מחו"ל. לאחר ההשקעות המרובות שנעשו בתחילת המילניום, אנחנו מזהים לצערנו ירידה בחשיבות של השימור והעניין מבחינת הממסד המקומי".

מה אפשר לעשות בלי שיתוף פעולה של הממסד המקומי?

"השנה יצרנו שיתוף פעולה עם וואליד עפיפי, יו"ר עמותת נצרת לתרבות ותיירות, שהחליט לאמץ לליבו את נושא השימור - אני מאמין שברגע שהצלחנו לצרף עמותה ציבורית המייצגת בעלי עניין פרטיים בקידום השימור בנצרת, שיתוף פעולה זה הוא נקודת מפנה משמעותית שתאפשר את השימור בעיר לטווח הארוך. בנוסף, המועצה פועלת בימים אלו להשוואת הרגולציה בתחום השימור בישראל למדינות מתקדמות בתחום זה בעולם, לרבות הקלות במיסוי, מענקים, הלוואות נוחות וכיו"ב. במסגרת זו, בנצרת כמו במקומות נוספים, לבעלים פרטיים של מבנים לשימור יהיו תמריצים בחוק שיעודדו אותם לשמר את הנכסים שברשותם".

עפיפי, יו"ר העמותה ובן לאחת המשפחות הידועות והוותיקות בנצרת, משקיע הרבה ממרצו לטובת קידום העיר. "השימור בנצרת הוא תחום חשוב שעד היום לא טופל לעומק. מטרתנו בעמותה היא קידום תחום השימור בנצרת בכלל ובעיר העתיקה במיוחד. נצרת היא עיר חשובה לעולם הנוצרי ולתרבות הערבית בישראל, היא חלק מסיפורו של מקום ומסיפורה של מדינת ישראל. על כן ליישום השימור בעיר יש חשיבות מיוחדת הן מבחינת המורשת ההיסטורית והדתית, והן בהיבט של תעשיית התיירות והחייאת הכלכלה המקומית. ישנם כיום גורמים פרטיים מקומיים רבים ששותפים לנושא קידום השימור בעיר. בימים אלו אנו פועלים בעמותה לקדם סקר למיפוי רשימת המבנים לשימור בעיר העתיקה, ואני בטוח שראש העיר יצטרף לקריאתנו ולקריאתה של המועצה לשימור אתרים לקדם את הנושא", אמר עפיפי.

המעיין עוד זורם

כנסיית הבשורה האורתודוכסית (כנסיית גבריאל), קטנה אך בעלת חזות חיצונית מסיבית דמוית מבצר שמעליה מגדל פעמונים מרובע, היא אחת היפות והמיוחדות בארץ. לפי מיטב המסורת של הנצרות המזרחית, היא עמוסה בשלל ציורי קיר, איקונות ונברשות. קול המים המפכפכים ממקום הנביעה שבתוכה וצבעיה העזים משרים על המבקר בה תחושה של חמימות ורוחניות.

הכנסייה הוקמה בתקופה הצלבנית בראשית המאה ה-12, ואת השרידים הצלבניים ניתן עדיין לראות באזור הקריפטה (המערה); היא הוחרבה ע"י הממלוכים ב-1263 ונבנתה מחדש בתקופה העות'מאנית ע"י היוונים אורתודוכסים בשנת 1750, וכונתה "כנסיית הבשורה".

הכנסייה נחלקת לשניים: מבנה התפילה המרכזי מ-1750 ובו גילופי עץ מיוחדים ויפהפיים שניתנו ע"י סוחר יווני ב-1767, המפרידים בין אזור הכמורה לאזור המתפללים; והחלק הצלבני מהמאה ה-12 שנשתמר היטב ושאליו מגיעים דרך מעבר קמרוני שמצדדיו אריחים עות'מאניים צבעוניים. בקריפטה במה מוגבהת, ומאחוריה מקום הנביעה המוביל מים מן המעיין שמעל לכנסייה, דרך הכנסייה, מתחת לרחבה המשופצת שלפניה ועד לכיכר מרים.

בשת 1996 שלח המכון לשימור בונציה 12 תלמידים לצורך עבודות שימור בקריפטה הצלבנית שבכנסייה. הם עבדו שלושה חודשים וגילו פנים נוספות וממצאים היסטוריים שלא היו ידועים קודם לעבודות. קדושת המקום מנעה מהם להעמיק את החפירות, ואין ספק שסודות נוספים ממתינים בכנסייה לדורות הבאים.