אני, שי ניב, אני נדל"ניסט השנה

קיץ 2008, אנחנו חותמים על חוזה לרכישת הדירה הראשונה שלנו. לא עוד סטודיו, לא עוד דירה מעופשת בקומה שלישית בלי מעלית. המחיר, לפחות אז, נראה בשמיים: 1.22 מיליון שקל. פחד אלוהים. חצי שנה לפני-כן ראינו דירות ב-200 אלף שקל פחות, וגם אז נבהלנו מהמחיר. בהלה שעלתה לנו ביוקר.

לא עברו שבועיים, והגיע המשבר הכלכלי העולמי. להלן: "המשבר". איזה מזל מחורבן, חשבתי לעצמי. "מומחי נדל"ן" מסבירים לי שעשיתי טעות איומה. "אמרתי לך שאתה קונה בשיא הבועה - והנה הבועה מתפוצצת". שנתיים וחצי אחרי, אותם מומחים עדיין מדברים על בועה שעומדת להתפוצץ. לא כל-כך נעים לומר, אבל נדמה לי שהם היחידים שחיים היום בבועה.

840 אלף שקל משכנתא. כל מי ששומע, מתחיל להשתעל. כאילו שהייתה לי ברירה. מילא שיעול נבוך, אבל הם משתעלים כאילו נתקע להם משהו בגרון. היתר זה הון עצמי. זה נשמע מצוין כשמדברים על הון עצמי, אבל האמת היא שעצמי, כלומר עבדכם, הביא אתו חצי, ואת החצי השני הביאה אמא של אשתי. עד הפנסיה (שלי) אני מקווה להחזיר לה - בינתיים אני מחמיא לה על הבישולים. תודו שזה אחלה דיל.

זו דירה בשטח 120 מטר, 4 כיווני אוויר, שני שכנים בלבד ונוף פתוח לשדה של תפוחי אדמה. תפוחי אדמה! האם אדם צריך יותר מנוף של תפוחי אדמה? נשארו פה עוד כמה שדות כאלה, באבן-יהודה, וגם עליהם עומדים לבנות שכונות צפופות. אני, צבוע שכמותי, שונא את זה. יושב לי בבית שהיה פעם שדה, ומתחנן שלא ייקחו לי את הנוף. נדל"ניסטים רודפי-בצע.

מיה ושיר, התאומות, נולדו בבית הזה. האמת היא שהן נולדו בתל השומר, אבל הרבה יותר רומנטי לכתוב שהן נולדו בבית הזה. רומנטיקה זו הסיבה היחידה שאנחנו עושים את כל המאמצים לקנות בית במקום לשכור. רומנטיקה, ואימהות פולניות כמובן. גם מרוקאיות, ברור. התאומות עדיין ישנות אתנו בחדר, בעריסות קטנות, אבל השמות שלהן כבר מתנוססים באותיות צבעוניות על דלת אחד החדרים. זו דלת ששודרגה, כמובן, כי מי שקונה מקבלן תמיד משדרג בסוף. אתה קונה דירה ב-1.2 מיליון, ואיכשהו בתוך התהליך, מבין שזה רק הסיפתח.

אני מקנא במיה ובשיר. 120 מטר זה בכלל לא רע לבנות בגיל ארבעה חודשים. עד הצבא גרתי בדירת 72 מ"ר, עם הוריי ועוד שני אחים. זה נראה לי נורמלי עד לשלב שכבר רציתי להביא הביתה בחורות. מזל שיש לי בנות, כי בחורים לא ייכנסו לבית הזה עד שהן יתגייסו. או אם להיות ריאליים: עד שהן יפסיקו לשמוע בקולו של אבא שלהן. עוד נראה מה יגיע קודם.

1.6 מיליון שקל, פחות או יותר (כנראה יותר), שווה היום הדירה. 400 אלף שקל בתוך שנתיים וחצי, זה לא רע בכלל. אני אוהב לשבת בספה בסלון שלי, ולספר לעצמי שעשיתי רווח פנטסטי. מצד שני, אם אני מוכר יקר, אני גם אקנה יקר. אין ארוחות חינם בריל-אסטייט. ועדיין, אם הייתי עומד היום במקום שבו עמדתי לפני שנתיים וחצי, אין שום סיכוי שהייתי יכול לקנות דירה נורמלית. זה עצוב. יש לי חברים שמצאו את עצמם באשקלון. לא שיש לי בעיה עם אשקלון, היא עיר נפלאה, אבל נראה שככל שאנו מתרחקים יותר מחלום הדירה, כך אנחנו מתרחקים גם גיאוגרפית. בסוף נמצא את עצמנו בירוחם, שזה יכול להיות נפלא, אבל מישהו יצטרך לסדר לנו שם עבודה טובה, או רכבת מהירה. ספוילר: זה לא יקרה, לא עבודה ולא רכבת.

מחכה לסטנלי פישר בשדות

אני יודע שבקרב הציבור בישראל, האיש נחשב לגאון הדור, בערך, משהו כמו הרב עובדיה יוסף של הכלכלנים. ואני מרגיש, בכל פעם מחדש, כמו הילד ההוא מהאגדה הנודעת ההיא, שצועק "המלך הוא עירום". אני בטוח שפישר נראה מצוין בלי בגדים, לא לכך אני כמובן מכוון. הנקודה היא, שכל מה שהוא יודע ויכול לעשות הוא להוריד ולהעלות ריבית, ולמען האמת זה די עולה כבר על העצבים. בוא איתי לשדות באבן יהודה, מר פישר היקר, ואני אסביר לך למה מחירי הדיור ימשיכו לעלות ולעלות. רמז אחרון להיום: אין לזה שום קשר לריבית.