מסייה דה פיהוק

לא ישבתי עם סטופר, וגם זה שבסלולרי היה כבוי כמתבקש, אבל ניכר שעברו דקות ארוכות, ולאחריהן עוד שתיים-שלוש דקות לפחות, בטרם נשמע צחקוק ראוי הבוקע מגרונותיהם של הישובים בקהל. ללא ספק חוויה סוריאליסטית כשמביאים בחשבון את מולייר שעל הפרק. על הבמה נתנו שחקני הקבוצה הצעירה של התיאטרון הלאומי את כל מה שיש להם - מאופרים ולבושים בגרוטסקיות כמיטב המסורת המוליירית, מקצינים את הפיזיות שלהם ומנסים לייצר קומדיית דל-ארטה פרועה - אבל בקהל דממה כאילו הייתה זו טרגדיה מהזן היווני שנפרסה אל מול עיניו, או לחילופין פיהוק מתמשך מצפייה בקומדיה שאף הזיעה הניגרת מתקשה לייצר פאנץ' או הפתעה ראויים לשמם.

לא צריך ללכת רחוק כדי לחלץ את כתב ההגנה על ההומור הבולט בהיעדרו. הוא מופיע בראיון המרתק המופיע בתוכנייה עם ראש הקבוצה והבמאי שי פיטובסקי. מדוע מרתק? משום שמדובר בטקסט נפלא וכן של במאי יצירתי, שמדגים בתשובותיו את הפער שנפער במהלך העבודה על הצגה, בין הרצוי לבין המצוי. בין האופן הפנטסטי שבו הוא ראה את עצמו מביים את מולייר בעיני רוחו, ובין האופן הלא מאוד פנטסטי שזה ייצא לאוויר העולם. "בזכות מולייר קיבלנו שיעור ביסודות התיאטרון", מסכם פיטובסקי, מעט אחרי שהוא מודה ש"במהלך העבודה גילינו שמאוד קשה לשחק קומדיה, בעיקר לשחקנים צעירים". חשבון נפש וכנות ראויים לציון.

דווקא בבחירתו של פיטובסקי לביים את "מסייה דה פורסוניאק" - על אודות רמאי הכפר שמתנכלים לאורח העשיר פורסוניאק (ג'רמי אלפסי) כדי לסכל את השידוך שלו עם ז'ולי (לאה גלפנשטיין) - ולא את אחד המחזות הקנוניים של אמן הקומדיה הצרפתי, היה לא מעט מן הפוטנציאל - "לבוא קטן ולצאת גדול". אחרי הכול, מדובר בכר עלילתי רציף עם סוף ידוע מראש, שמזמין הברקת בימוי עכשווית מזן אחר להפתיע עמה. בדיוק מסוג ההברקות שפיטובסקי הוכיח בעבר שיש בשרוולו, הן על בימות הפרינג' והן בזירה הרפרטוארית.

אבל בעוד שב"חוטם" מאת גוגול, ההצגה הקודמת שפיטובסקי ביים בה את הקבוצה הצעירה, השכיל הבמאי לייצר דינמיות בימתית מפתיעה המשולבת בסיפור עם מוסר השכל חברתי עכשווי, את פורסוניאק הוא הפך לחוויה סטטית ומרוחקת, על גבול הקודרת, וקשה לומר שבצדק. לו דובר היה במחזה אחר של מולייר, כמו "דון ז'ואן", למשל, שמוצג בימים אלה בתיאטרון גשר, הרי שלקודרות היה נמצא מקום של כבוד לצד ההומור. אבל בפורסוניאק, שמזמין צחוק בריא וחולני גם יחד, על חשבון הזולת ועל עצמנו, הרי שהניסיון לייצר ערך מוסף דרמטי, כמעט בכוח, עלה הן בשמחת החיים והן במסר החתרני שגלומים בקומדיה עשויה היטב. קחו בהזדמנות מספריית הווידיאו את סרטו של הבמאי דני בון, "ברוכים הבאים לצפון", כדי לחדד את הנקודה במבטא צרפתי.

אבקנים של קסם והומור

אמנם אלמנט הקופסה שהכול בא והולך ממנה, שייצר פיטובסקי בסגנון תיאטרון נודד, הוא לבטח רעיון מרענן, וכזה שעונה להגדרה הטרנדית של חשיבה מחוץ לקופסה. אבל בפועל, הקופסה כמרכז הכובד הבימתי הפכה מכבידה יתר על המידה, וזולת מספר תמונות, שימשה בעיקר כאמצעי לאחסון דמויות ולשליפתן, משל הייתה דיסק-קשיח, עם דגש על הקשיחות.

אגב, באותן התמונות שבהן הקופסה קיבלה חיים אחרים - כמו בתמונה שבה היא שימשה במה מאולתרת לתיאטרון בובות, או בזו שבה היא הפכה לביתו של אבי הכלה אורונט (שחר רז) עם המנורה הקטנה שדולקת בפנים - נגלו אבקנים של קסם והומור. בעבודה הבאה של קבוצת הצעירים המבשילה אפשר יהיה לצפות להרבה יותר אבקנים כאלה.

"מסייה דה פורסוניאק" מאת מולייר, תרגום: נתן אלתרמן, בימוי: שי פיטובסקי, תיאטרון הבימה