ישנן צרות גדולות יותר

בשבוע שעבר רעש העולם. "הסיוט הדיגיטלי התגשם", כך הגדירו את התקלה בג'ימייל כמה ממדורי הטכנולוגיה הנחשבים. 150 אלף ממשתמשי השירות (כ-0.02% מכלל המנויים) קמו בבוקר וגילו כי חשבונותיהם נחסמו לכמה שעות. בנוסף, נמחקו להם כל המיילים, כמו גם הפגישות, רשימות אנשי הקשר והיומן. תקלה דומה מאוד קרתה לא מזמן בשירות הוטמייל, וגם בהיסטוריה של יאהו מייל אפשר למצוא תקלות דומות.

במקרה האחרון, כמו גם בכל קודמיו, אחרי זמן מה התברר שלא קרה כלום ושכל המידע מגובה ומשוחזר. הסיוט הדיגיטלי, אם כך, לא התגשם (גם) הפעם. אפשר לנשום לרווחה ולחזור לשגרה. מדורי הטכנולוגיה, ליתר ביטחון, התמלאו במדריכי גיבוי.

אבל אתם יודעים מה? בואו ונניח שהוא כן התגשם, הסיוט הדיגיטלי. בואו נניח שהכול נמחק. אני לא מדבר פה על מחיקה כוללת של זהות, כמובן - זה באמת יכול להיות סיוט. אני מדבר על חשבון הדואר האלקטרוני ונגזרותיו. עכשיו בואו נשאל שאלה: נו, אז מה קרה?

למעשה, לרבים מאיתנו זה כבר קרה, ויותר מפעם. זה קורה כל הזמן. כתובות דואר נסגרות, חשבונות פייסבוק נחסמים, חשבונות פליקר נמחקים, מחשבים נתקעים, הארד דיסקים נשרפים, זיכרונות טלפונים מתאפסים, יומנים נאבדים, סיסמאות נשכחות וכו'.

מי שלא חווה אובדן מהסוג הזה, שיקום. לי זה קרה, ויותר מפעם. באסה אטומית, אין ספק. כל-כך הרבה דברים שאבדו לנצח.

מי שחי בענן, שלא יבכה כשיש גשם

אבל במבט לאחור, אני מבין שלא קרה דבר. לפני כמה חודשים נשרף לי המחשב, והמון תמונות ומסמכים שלא הספקתי לגבות התאיידו. גם הטלפון הלך לי לא מזמן, והיה קצת לא נוח לא לזהות אף שיחה.

אבל בתכל'ס - ועכשיו הולך להופיע משפט שלעולם לא נכתב במדור טכנולוגיה: ככה זה בחיים. ובטח בחיים שבחרנו לעצמנו. מי שבחר לחיות בענן - שלא יתחיל לבכות כשיורד גשם, זה מה שאני תמיד אומר.

אני מבקש מכם להתייחס לכל העניין הזה של אובדן מידע בצורה הרבה יותר סטואית, אם אפשר. באמור לעיל אין כדי לפטור את חברות הטכנולוגיה, כמו גם את המשתמשים, מאחריות לגיבוי.

מה שיש פה זו קריאה צנועה לשפיות. תא דואר שנמחק הוא אי-נעימות במקרה הרע, הוא לא סיוט. הכי גרוע, תאחר לפגישה. הלכו כמה תמונות, לא קרה כלום.

כמו שאמר חברו: לא נורא, חבר, ישנן צרות גדולות יותר.