שבוע שקרה לי באמת

לפרקים הקודמים ביומן של אמיר וינטרוב

וואו. האם השבוע הזה באמת קרה לי?

הופעה ראשונה בגביע דייויס. ניצחון ראשון בגביע דייויס. פעם ראשונה שאני משחק 5 מערכות (שזה משהו שעד היום חשבתי שבכלל לא אפשרי לעמוד בו). שידור ישיר בטלוויזיה. פרגון בעיתונים ובאתרי האינטרנט. מאות אסאמאסים.

אם רק הייתם יודעים איך הכל היה נראה מבחינתי לפני המשחק.

יום חמישי, היום שלפני המשחק מול פולין: הסימנים המקדימים לא טובים בכלל. אני מרגיש שהלחץ ממוטט אותי. לא רוצה לעשות פאדיחות. לא רוצה לאכזב. לא רוצה שהפעם הראשונה תהיה גם האחרונה. הראש עובד יותר מדי. אני עולה לאימון מסכם נגד דודי. אימון בתנאי משחק שנועד לבדוק איפה אנחנו עומדים אחרי שבוע של אימונים. אני משחק חרא. דודי מפרק אותי 1-6 תוך קצת יותר מרבע שעה. אני מנפץ את המחבט לחתיכות קטנות. ואני אחד שלא שובר מחבטים.

אם עד לאותו רגע הייתי לחוץ, עכשיו אני מרגיש זוועה. אני אומר לעצמי, 'אמיר, יום לפני המשחק, אתה פשוט לא שווה כלום'.

***

מרוב עייפות של כל השבוע והלחץ, דווקא בלילה הזה ישנתי כמו תינוק. אבל המזל הרע נמשך: קיבלתי שיחת השכמה מהמלון ב-4 בבוקר. כל החקירות שלי לא העלו אפילו ממצא אחד לגבי העניין הזה. מה שכן, 4 בבוקר היתה גם הפעם האחרונה שעצמתי עין באותו יום.

יום המשחק: מתחיל נוהל שנמשך שעות, שכל המטרה שלו מבחינתי היא שהזמן יעבור כבר. אני ודודי עולים לחימום ולשם שינוי אני מרגיש טוב. אני קצת יותר רגוע אחרי שיום לפני חטפתי ממנו בראש. חוזרים שוב לחדר במלון וכל אחד מקבל בדיוק את מה שביקש ל"ארוחת יום המשחק". דודי הולך על פסטה, אני הולך על אורז.

שוב חוזרים לאצטדיון. דודי עולה למשחק הראשון. אני במגרש מעודד אותו. מדי פעם אני יורד לחדר ההלבשה להתכונן. לדבר עם עצמי. עם אלוהים. בכל פעם שאני יורד לחדר ההלבשה מישהו מהנבחרת נמצא איתי שם. להעביר איתי את הזמן, להרגיע.

הגיע הזמן שלי לעלות. אני רועד ומתרגש, הבטן הפוכה לגמרי. איך אני אמור לחבוט בכדור עם כזאת התרגשות? מחזיק הכל בפנים. מקבל מחיאות כפיים, מאות אנשים צועקים בשם שלי. כל החיים חיכיתי לרגע הזה וזה הרבה יותר מרגש ממה שאפשר היה לחלום.

***

יש כמה דברים שאתה נתקל בהם בפעם הראשונה כשאתה משחק מול קהל ביתי. העוצמה הזאת של הקהל כשכולם מסתכלים עליך ורוצים בהצלחה שלך. מאות עיניים שמונחות עליך, ונוספות ללחץ הטבעי שהמשחק והמעמד מייצרים. לפני המשחק אמיר חדד אומר לי, 'אל תסתכל על הקהל. אם תסתכל עליהם זה ילחיץ אותך עוד יותר'. הוא צדק. הסתכלתי על הספסל שלי, על החברים לנבחרת, ועל הקפטן אייל רן. לא הסתכלתי אפילו על ההורים שלי ביציע, והתחפרתי עם הראש באדמה כמה שיותר.

אני מפסיד את המערכה הראשונה, אבל מרגיש שאני לא פחות טוב מהפולני הענק הזה. לאט לאט נעלמות כל אותן תחושות לא נעימות, המכות עובדות יותר טוב, היד נינוחה יותר, והכל מתחיל להסתדר ככל שהמשחק נמשך. אני לוקח את שתי המערכות הבאות. במערכה הרביעית, כשאני מתחיל להריח את הניצחון, הראש שוב מתחיל לעבוד. אני מוביל 4-5 ומגיש למשחק. ואני רועד רועד רועד. כמו שלא רעדתי מעולם. ואז אני כמובן עושה את הטעות שהרבה שחקנים עושים לפני ניצחון: מוריד הילוך ומחכה שהמשחק יגיע אליי. הפולני לוקח את המשחקון וגורר אותי לשובר שוויון, שבו הוא נותן לי בראש. הולכים למערכה חמישית.

למערכה החמישית עליתי עם פציעה בקרסול שסחבתי משובר השוויון במערכה הרביעית. קיבלתי את העידוד המנטאלי שהייתי צריך מאייל רן, וגם טיפ מנצח: לאור מצב הרגל, הוא אומר לי, תקצר את הנקודות ותהיה אגרסיבי.

מערכה חמישית. מצ'פוינט. אני באקסטזה. לרגע קצר אני שומע את כל הקהל שר לי, ומרגיש עד עכשיו את הצמרמורת בכל הגוף. בשניות האלו שלפני הסרב אחרון, מספיק להגניב מחשבה קצרה לראש, 'תראה לאן הגעת בחיים, כמה אנשים אתה משמח כרגע. תראה מה אתה עושה בשביל המדינה שלך. רק תכניס את הסרב הזה עכשיו'. הסרב נכנס. גיים, סט, מאצ'. אני בעננים. צורח, רץ כמו משוגע, לא יודע מה אני עושה. מחבק את כולם בספסל. אחד אחד כולם עשו עבודה מדהימה. אייל היה קפטן גאון על הכיסא והשאיר אותי בקור רוח, דחף אותי והשרה ביטחון לאורך כל המשחק. אחרי שאני בדאון מנטלי, אחרי הפסד במערכה הרביעית, אני חושב שהספסל והקהל היו מה שניצח את המשחק. לא אני. זה הכוח של הדייויס.

 אמיר ויינטרוב, טניס, גביע דייויס, נבחרת ישראל / צלם יח

מרגע אחד שהייתי אנונימי, הפכתי למישהו שכולם מכירים. אני לא מתבייש להודות: זו תחושה נעימה. זה ממלא אותך. הרגעים האלו בשבוע האחרון נתנו לי כוח. אני יודע שנחזור לסיטואציות גרועות של מקומות נידחים והפסדים בסיבוב ראשון. אבל את הכוח שנותן הקהל והופעה בבית בדייויס אי אפשר להסביר. אני חושב גם שרק עכשיו הבנתי כמה חשוב לחבר'ה שלנו בנבחרת ההופעה הזאת בדייויס, הפעמיים בשנה שטוענות אותם אחר כך ומחזיקות אותם עם הראש מעל המים בכל אותם חורים אפלים שהטניס לוקח אותם אליהם.

הרגע ההוא על המגרש, המצ'פוינט הזה שהיה לי ועצרתי לשמוע את הקהל כולו קם על הרגליים צועק 'ישראל עולה, ישראל עולה', זה משהו שאקח איתי עד יומי האחרון. אני כותב את השורה הזאת עם דמעות אושר בעיניים. רק היום אני יודע שעשיתי משהו בחיים שלי ושכל העבודה הקשה לא היתה לחינם.

0-2 לנו. אני רק מתפלל שיוני ואנדי יקחו את הזוגות (מה שגם קורה בסוף), רק כדי שלא אצטרך לעבור את מדור הגיהנום הזה שוב ביום ראשון.

***

ביום שבת אחרי המשחק הולכים לחגוג כולם ביחד. מישהו בנבחרת אומר שהוא רואה צלמי פפראצי שמצלמים אותנו. מתי בחיים שלי האמנתי שיהיו עליי פפראצי?

יום שני, אני בטיפולי פיזיותרפיה, משקם את הרגל. אנדיוני בדרך לארה"ב. דודי בדרך לסן חוזה. כל אחד ממשיך את החיים שלו כאילו כלום לא היה. חוזרים למטחנה המתישה. עד לפעם הבאה בספטמבר.