אגדת חורף: מארס הוא אחד החודשים הטובים בשנה לראות זוהר צפוני

עמדנו על גבעה מושלגת בקצה הכפר הקטן סריסלקה (Saariselka) בצפון הרחוק של פינלנד, וחיכינו לזוהר הצפוני. הטמפרטורה צנחה למינוס 25, ואף שהיינו עטופים היטב זה היה קור ברמות שלא הכרנו, קר יותר מאשר במקפיא הביתי. השעה הייתה עשר בלילה. בשמיים עמדו כוכבים. כבר התחלתי להרגיש כמו השוטה על הגבעה מהשיר של החיפושיות, כשמאחורי הגבעה, מעבר לעצים האפלים, הופיע פס אופקי ירוק ובוהק. זה היה סימן לכך שאורות הצפון פעילים הלילה ושיש סיכוי טוב לראותם בפעולה. הלב שלי נרעד.

הזוהר הצפוני ריתק אותי מאז שקראתי עליו כשהייתי ילדה. עשרות שנים אחרי, אולי אזכה לראות את האורות המסתוריים, החמקמקים האלה, שמהלכים קסם על האנושות מאז ימי קדם. על הגבעה חיכו עוד משוגעים כמונו. שלושה יפנים שלפו מצלמות והעמידו חצובות. אני החזקתי ידיים עמוק בתוך הכסיות, המבט נודד על-פני השמיים.

ואז, מעל לעצים הופיעה אלומת אור צרה ואנכית, שהלכה והתרחבה ונעה במהירות אל אמצע השמיים. ככל שהתרחבה, צבעה התעצם והפך מצהבהב חיוור לירוק זרחני, ובקצותיה הופיעו עקבות של סגול. החיזיון היה מרהיב ונמשך דקה או שתיים, עד שהתפוגג. כמה דקות אחרי, אלומה חדשה החלה לנוע בשמיים, בדיוק באותו הכיוון ובאותו הדפוס, כמו צייר המושך במכחול ענקים על-פני הרקיע. במשך כשעה וחצי התסריט חזר על עצמו, בצורות ובגוונים דומים. בין מופע אור למשנהו שכבנו על השלג בתוך מזחלת פלסטיק פשוטה, הקשבנו לשקט ובהינו בשמיים.

באותו לילה האורות לא ריקדו אמנם באדום ובכחול, כפי שקורה לעתים נדירות, אך בשבילי זו הייתה דרמה של אור ושל התרגשות. עמדתי מהופנטת. רציתי הדרן, אבל האורות מלאי ההוד האלה הם נשמות חופשיות, משוחררים מכל מחויבות. ברצותם ירצדו, ברצותם יגחכו להם בסתר, ובכך סוד חנם המופלא, המתעתע.

אש שועלים וחלקיקים טעונים

מדרך הטבע אגדות רבות נקשרו בהם, ובלפלנד יודעים לספר שהם נגרמים על-ידי שועל ארקטי שחור הרץ לאורכן של הגבעות. כשזנבו נתפס ברסיסי השלג הוא שולח שובל של גצים הצובעים את השמיים, ובפינית הם אכן נקראים revontulet, אש שועלים. הסאמי, תושבי לפלנד המקוריים, האמינו שהאורות הם רוחותיהם של אבות קדמונים, וכה חששו מהתופעה עד שהסתגרו בבתיהם כשהזוהר ריצד מעל ראשיהם. לפי אמונה אחרת אין לשרוק בעת מופע האורות, כי הם עלולים לתקוף ולהסתבך בשיער ראשו של השורק.

על-פי אגדה אורבנית, אורות צפון גורמים לתחושת רוחניות, ולפי אחרים - הם סגולה לחיי מין סוערים בלילה שבו הופיעו. צחקנו. לטיול הזה יצאנו שלושה - בעלי, אנוכי וחברה שלנו. נראה שהחמצנו הזדמנות פז. "לו זה היה נכון, כבר היו לי כמה ילדים", אמר בחיוך ג'רום, בלגי צעיר שעוד יוזכר בהמשך.

כשמדברים על אורות הצפון קשה להתנתק מהאגדות. הם נקראים Aurora Borealis, על-שם Aurora, אלת השחר הרומית, ו-Boreas, רוח הצפון היוונית, אך דומה שכיום איש אינו חולק על הקשר ההדוק בינם לבין רוח השמש - אותם חלקיקים טעונים הנפלטים לחלל כתוצאה מההתפרצויות הסולאריות המתרחשות על-פני השמש.

כשהחלקיקים פוגעים בשכבת האוויר העליונה שעוטפת את כדור הארץ, אטומי החמצן ומולקולות החנקן שבאטמוספרה נטענים באנרגיה המשתחררת בצורות ובצבעים שונים - ואנחנו רואים את הזוהר. החלקיקים נמשכים אל הקטבים המגנטיים של כדור הארץ, ועל כן הם פעילים במיוחד בצפון או בדרום (שם הם נקראים Aurora Australis). בדרך כלל הזוהר נראה בגובה של כאלף קילומטרים, ולעתים נדירות מנמיך לגובה של כשבעים קילומטרים בלבד.

השעה הייתה כמעט חצות. נראה היה שהאורות נרגעים, ואנחנו החלטנו להתנתק מהגבעה הקסומה לטובת מקלחת רותחת. נפרדנו מהגברת האנגלייה שהכרנו על ראש הגבעה. בין מופע זוהר למשנהו היא הספיקה לספר לנו שבעלה עזב את הבית ושהיא מפצה את עצמה במסע חורפי ללפלנד . התיישבנו כל אחד על מזחלת פלסטיק קטנה (המזחלות עומדות חופשי לרשות התיירים), ובלי שום הכנות מיוחדות דהרנו למטה במהירות. החושך היה כמעט מוחלט, ורק השלג הבהיק וסימן את הדרך. בתוך שלוש דקות כבר היינו בתחתית הגבעה, ואני הרגשתי בת 10. איזה לילה מכושף.

את הרפתקת החורף ב-Saariselka התחלנו כמה ימים קודם. הטיסה מהלסינקי לכפר הזה, הנמצא מעבר לחוג הארקטי, נמשכת כשעה וחצי. במטוס פגשנו זוג שוויצרים שמצפינים מדי שנה עד לפלנד. אין לכם מספיק שלג בשווייץ, שאלנו בחיוך. "אי-אפשר להשוות", הם ענו ברצינות. "זה לא אותו השלג ולא אותו הנוף". כשהמטוס הנמיך, הבנו. למטה השתרעו מרחבי אין-סוף לבנים. גבעות ועצים עמדו מכוסים בשמיכה לבנה רכה. גם למי שאמונים על חורף אירופי, הצפון הרחוק הוא סוג של אגדת חורף.

 לפלנד שלג פינלנד / צלם: גלית גוטמן

בעקבות אלה קרי

יצאנו לטיול של אחר הצהריים בכפר, שמניין תושביו הקבועים כ-300, ובחופשת החורף הוא משמש כארגז השלג של ילדי פינלנד. הלכנו בין עצי לבנה, אורנים, אשוחים ובתי עץ. הם היו עטופים בשמלות שלג דמיוניות ונראו כמו פסלים שקפאו בממלכה רחוקה, צפונית וקרה. העצים עמוסי השלג הם תופעה ייחודית לאזורי הגבעות של צפון לפלנד. הודות לכך שהרוחות כאן אינן חזקות במיוחד והשלג בתקופת פברואר קל ואוורירי, העטרת הלבנה נותרת על העצים ומעניקה להם צורות קסומות.

הטמפרטורה הייתה מינוס 18. נמלטנו למסעדה, התנפלנו על קערת מרק פטריות שבתוכה צפו פיסות בשר של אייל צפוני, ויצאנו שוב לפנטזיה הקפואה שבחוץ. פתיתי שלג אווריריים האירו את החושך שיורד כאן מוקדם בחודשי החורף.

בשמונה בערב יצאנו לטיול לילה במזחלות רתומות לאיילי צפון. האיילים רצו בצעד חרישי בין העצים. ויסה, נוהג האיילים הצעיר שלנו, דיבר ברכות אל מוטו, האייל המוביל, בעל קרניים יפהפיות. את הלילה השחור האירו השלג הלבן ובוהק צהבהב שקרן מבעד לעננים והעיד על פעילותם של אורות הצפון גם הלילה. מדי פעם ראינו את הזוהר מרקד מעל לעצים כמו לשון אש צהובה, אך בגלל העננים זה היה כמעט פילם נואר. הייתי עטופה בשני זוגות לבנים תרמיים, בחולצת מיקרו פליס, במעיל פליס, בחליפת סקי, ומעל לכל אלה סרבל עבה, שלא לדבר על כובע הגרב, כובע הפרווה, מגן האף, כפפות הפליס הדקות שמעליהן כסיות עור, והנעליים המיוחדות המותאמות לטמפרטורות של עשרות מעלות מתחת לאפס. ויסה עוד זרק עלינו גלימת צמר לאפית ושמיכה עבה. פלא שלא הרגשתי את הקור באותו הלילה?

ויסה פצח בזמר לאפי. לצד הלבוש המיוחד וגידול האיילים, השירה המסורתית של הסאמי, שעברה מאב לבן, היוותה חלק בלתי נפרד מתרבותם וסיפרה את סיפורם, ונקישת התופים ייצגה את החיים ואת היקום. הסאמי הקדמונים, שהיו פגאנים, האמינו שלכל עצם יש נשמה - מהעצים ומהדובים ועד להרים, אורות הצפון והחלל. את הסמלים השמאניים ששרדו מציירים כיום על תופים ועל טי-שירט לתיירים.

ויסה הזמין אותנו לקוטה (Kota, בקתת עץ לאפית מסורתית, רחבה מלמטה וצרה מלמעלה) שבקצה היער. הוא שלף סכין, במיומנות יוצאת דופן גילח תלתלים מגזר עץ, ובתוך שתי דקות הבעיר בעזרת גפרור בלבד אש עליזה בקוטה. מובן שמיד נזכרתי באלה קרי, הילדה מלפלנד, שגרה עם משפחתה בקוטה. את ספר הילדים הזה (בתרגומה הנהדר של לאה גולדברג), שכבש את העולם באמצע שנות ה-50, וגם בישראל גדלו עליו דורות של ילדים, קיבלתי ליומולדת 7. "הילדים", נכתב שם, "אוהבים לגור בקוטה, כי אפשר לטפס עליה". אני אמנם לא טיפסתי, בטח לא באמצע הלילה. במקום זאת שתיתי מיץ פירות יער חם וטעים שויסה מזג מקנקן.

כלב הרועים החמוד של בעלת חנות המזכרות במרכז התרבות של הכפר, שבו ביקרנו למחרת, הזכיר לי את טיפו, הכלב של אלה קארי. ניסיתי להסביר לה את ההתלהבות שאחזה בי. היא הודתה שלא קראה את הספר, אך מכרה לי בשמחה איילי צפון קטנים, "בדיוק מהסוג של אלה קרי. הרי באופן מסורתי לכל ילד לאפי היה לפחות אייל צפוני אחד חי ואמיתי משלו", חייכה. במרכז מוצגים תערוכה מעניינת וסרטים שונים על הטבע ועל הפולקלור של לפלנד, ההיסטוריה שלה, נופיה היפים, והתלבושות המסורתיות. אחת מהבובות חבשה מטפחת וכובע, כמו שאלזה, אמה של אלה קרי, חובשת בספר של ילדותי.

עולם הולך ונעלם

כלבי ההאסקי התרוצצו חסרי מנוחה, רתומים למזחלות השלג שבעוד רגע ננהג בהן. הם אינם גדולים, אין עליהם טיפת שומן מיותרת, והנביחות שלהם עשויות להעיר מתים. כל מזחלת רתומה לשישה כלבים חסונים, שרק תן להם והם ידהרו קדימה במהירות הרוח. כלב שלא רץ, לא טוב לו. וכשהם מתחילים לדהור צריך לעמוד חזק על מעצור המתכת שבקצה המזחלת כדי לעצור אותם. שני המובילים הם הכלבים החכמים, המנוסים והממושמעים ביותר, שיכולים להבין את הוראותיו ואת תנועות גופו של הרוכב. באמצע רצים שני המהירים שתפקידם למשוך את המזחלת, ובסוף שני החזקים ובעלי הגוף. כדי למנוע ריבים, מזווגים זכר לצד נקבה.

אף שאין מדובר כלל בדבר האמיתי אלא בהרפתקה מסודרת, הנהיגה במזחלות שלג רתומות לכלבים היא התנסות שבאמצעותה ניתן ללמוד משהו על התמודדות בתנאים קיצוניים ועל דרך החיים של נוודי הצפון, שלמרבה הצער הולכת ונעלמת גם במרחבים הגדולים של הישימון הצפוני. היה קר על המזחלת, אך מענג. השעתיים שהוקצו לנו חלפו במהירות, ובסופן מצאנו את עצמנו מפשירים בבקתה על כוס תה. אחר כך הלכנו לבקר את גורי ההאסקי שמגדלים פה והם חמודים להפליא.

אחר הצהרים יצאנו לטייל ב-snowshoe (סנדלי שלג הנראים כמו רקטות טניס שמצמידים לנעליים), בפארק הלאומי Urho Kekkonen הנושק ל-Saariselka - אחד מהפארקים הראשונים שהוכרזו בפינלנד עוד בשנות ה50-. הלכנו בשלג בתולי, טהור ממש, רך כמו שמיכת פוך, כמו קציפת מרנג. אלמלא סנדלי השלג, היינו שוקעים בו לפחות עד מותניים. גם בסנדלי שלג לא קל ללכת בשלג העמוק הזה, ושרירי רגליים חזקים הם יתרון. עלינו וירדנו בגבעות נמוכות, בין עצים שהשלג נצץ על ענפיהם כמו זכוכית, עברנו בזהירות על-פני נחלים קפואים, והבחנו בעקבות של ארנבים ושל עופות.

"בטח שחיים כאן גם דובים, זאבים ואף גרגרנים (wolverine), אבל הם ממש לא אוהבים חברת בני אדם", הבטיח ג'רום הבלגי, שהוביל את הדרך. "לעומת זאת, קל לפגוש באיילים. הם נעים בקלות בשלג כי כפות רגליהם רחבות והם קלי משקל ותנועה. למרות השלג, לא מפזרים כאן מלח על הכבישים כדי להמיס אותו, כי מיד יבואו האיילים ללקק אותו ויגרמו לפקקי תנועה". בשנים האחרונות הוא מגיע לכאן מבלגיה מדי חורף ומדריך תיירים בפעילויות שלג. "בחורף הימים כאן קצרים בטירוף", אמר. "לא פשוט לבלות כל-כך הרבה שעות בחושך. אתה מרגיש חסר בטריות וחסר אנרגיות, ובבוקר אין אור כדי לקום אליו. אבל מה לעשות - התאהבתי במקום. השלג כאן מזכיר לי צמר גפן מתוק".

 לפלנד איל / צלם: גלית גוטמן

בירה בקן השכווי

בערבים ישבנו בפאב Teerenpesa (פירוש השם, כך נאמר לי, הוא קן של שכווי). התיידדנו קצת עם המקומיים ושתינו איתם בירה מקומית Lapin Kulta (מילולית, הזהב של לפלנד). כדי לענג את הנפש אחרי יום של כפור בחוץ, הזמנו מנה משובחת של חזה עוף עם גבינת צאן ורטטוי, ולקינוח פנקייק עם cloudberries (פירות כתומים-צהבהבים של פטל מטפס, הצומח באזורים הצפוניים) אלוהיים ועם קצפת.

בימי שלישי, במסגרת ערבי women power, רוקדים פה לצלילי מוזיקה חיה, והנשים הן שבוחרות את הגברים ומזמינות אותם לריקוד. "הפינים שתקנים", אמר הבחור החביב שעל הבר, וסיפר בדיחה: "יום אחד נפגשים פקה וטויבונן אחרי פרידה ארוכה, והולכים לסאונה בחורשה. הם שותים וודקה במשך שעתיים, ואז פקה שואל את חברו למעשיו בזמן האחרון. טויבונן שותק וממשיך לשתות. כעבור עוד שעתיים הוא עונה: 'תגיד, באנו הנה לפטפט או לשתות?'".

אילונה ממועדון Top Safaris, שאצלה שכרנו פעילויות שלג שונות, היא פינית עם הרבה פלפל, שקבעה פה את חייה כי לא יכלה לשאת את העיר הגדולה. אילו ערים גדולות כבר יש בפינלנד, חייכתי לעצמי. אפילו הלסינקי מגרדת בקושי את ה-600 אלף. בית העץ של אילונה ניצב בקצה הכפר, ושכניה מגיעים ל-Saariselka בעיקר בחופשות. "זה מצוין", חייכה, "מתאים לי השקט".

איך אתם חיים ככה, כשכל יציאה מהבית דורשת התלבשות בכל-כך הרבה שכבות, שאלתי. "כמו אנשים נורמליים", צחקה. "הולכים לעבודה, מבלים קצת, וזהו. אבל תארי לעצמך את האימהות המסכנות, שצריכות לעטוף את הקטנים כמו דובונים בקור הזה".

הטמפרטורה עלתה ל-16 מעלות מתחת לאפס. עוד מעט נמות מחום. פרפרי השלג שהתהוללו באוויר ליוו אותנו כשעזבנו.

מידע מעשי

הגעה: טיסה להלסינקי עם אוסטריאן איירליינס (דרך וינה). משם צפונה בטיסת פנים לעיירה Ivalo, ומשם נסיעה של כחצי שעה באוטובוס ציבורי לכפר Saariselka.

עלות: טיסה תל אביב - הלסינקי - תל אביב, כ-540 דולרים לאדם (נכון לפברואר). מחיר חבילה הכוללת טיסה מהלסינקי ל-Ivalo ובחזרה, ושישה לילות במלון ב-Saariselka, כ-550 אירו לאדם.

עם מי: חברת Ready To Go (RTG) ב-Ivalo. פעילויות: ב-Saariselka פועלים כמה מועדונים, שבהם ניתן לרכוש פעילויות שלג, מאופנועי שלג ועד snowshoe ומזחלות כלבים. המחירים נעים בין 30 ל-180 אירו לפעילות - תלוי בסוג הפעילות ובאורכה.