אם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה עושה קצת שיעורי בית לפני ההצהרה הדרמטית על לידתו של הוד"ל (ועדה לדיור לאומי), גלגולה החדש של הול"ל (ועדת לבנייה למגורים), היה מגלה שהוא מנסה להחיות את אחת התופעות השנואות והמושמצות של שנות ה-90.
בדיקה כזו הייתה מגלה עוד, שבדיוק לפני עשור, בקיץ 2001, ניסה שר השיכון דאז נתן שרנסקי לבצע הנשמה מלאכותית דומה לרעיון הול"ל, גם הוא בעקבות היסטריה דומה שפקדה את הממשלה, אך חזר בו מהר מאוד מכוונתו לנוכח הביקורת הציבורית הקשה שספג.
רעיון הול"ל המקורי פרץ לחיינו יחד עם גל העלייה הגדול של ראשית שנות ה-90, שהביא לארץ כמיליון עולים, שצריך היה לבנות להם בתים. שר השיכון דאז, אריאל שרון, הגה אז רעיון מבריק במונחי אותם ימים - הקמת ועדות אלטרנטיביות לקיצור הליכי אישור של תוכניות סטטוטוריות, באמצעות עקיפת סמכויות הולק"ח (ועדה לקרקע חקלאית) ושלילת זכות הציבור וזכות ארגוני הסביבה להתנגד להן, מתוך תקווה שבכך יצליח להזרים לשוק כמה שיותר דירות. כמות על חשבון איכות.
אכן, בתוך מספר שנים צצו ברחבי הארץ יישובים חדשים ושכונות חדשות, שרבים מצטערים על הקמתם עד עצם היום הזה. ויש על מה להצטער. בין השכונות שנבנו בלהט הימים ההם ניתן למצוא את גני אביב, יער שיכונים בעייתי מכל בחינה אפשרית שבנה היזם דודי אפל, לצד העיר לוד. באשקלון נבנתה שכונה שלמה על מזבלה, בוואדי ערה הוקמו קציר ועיר הרפאים חריש ללא פתרון ביוב עד ללפני חודש, כאשר שפכיהן זרמו עד לאחרונה לנחל חדרה.
שוהם, שנבנתה גם היא בלהט הול"ל, גזלה את האוכלוסייה החזקה של רמלה ולוד. ילדי מודיעין עילית לומדים עד היום בקרוונים, כי המתכננים שכחו לתכנן מספיק מוסדות ציבור. בקיסריה תוכננה שכונה 13, בסמוך למגרשי הגולף, מחטף שנועד להוסיף כמה וילות לעשירים על חשבון קליטת העלייה. בסופו של דבר מי שרכש מגרשים בשכונה זו, שסובלת עד היום ממחסור חמור במבני ציבור, היא האוכלוסייה החזקה של אור עקיבא וחדרה.
ברחבי הארץ תוכננו עוד עשרות תוכניות, שחלקן למרבה המזל לא יצאו אל הפועל - באשקלון, בבאר שבע, בערד - אך למרות זאת הן ממשיכות לצוץ מדי פעם, כמו למשל תוכנית הר גמל במצפה רמון, לבניית שכונת מגורים על שפת המצוק.
חלק גדול מהשכונות נבנו בעיירות פיתוח, ברובן בצורה רשלנית, באיכות בנייה נמוכה, ללא תשתיות מספיקות וללא מבני ציבור מתאימים, בדרך כלל תוך רמיסת השטחים הפתוחים. בחלק מהמקרים התנגדו ראשי הערים לשכונות אלה, שהפכו אבן שואבת לאוכלוסיות חלשות, אך רוב לחברי ממשלה בוועדות והעדר התנגדות ציבורית מספקת עשו את שלהם. זו הסיבה לכך שרוב ראשי הערים בארץ מתנגדים לתוכנית הוד"לים הנוכחית. חלק גדול מהפרויקטים מצאו את עצמם בבית המשפט כשהיזמים תובעים את משרד השיכון או להיפך.
זה המקום לציין, כי במסגרת הול"ל נבנו גם כמה שכונות מוצלחות, כמו למשל גני סביון, אך השאלה הנשאלת היא האם השכונות לא היו מצליחות אפילו יותר אם היו מאושרות בהליך תכנוני רגיל.
הזמנים לא קוצרו
כבר בשנת 2000 פרסמה פרופ' רחל אלתרמן מספר מחקרים שהוכיחו שלא רק שהול"לים רמסו את זכויות הציבור, בפועל הם גם לא הצדיקו את המטרה המרכזית לה נוצרו - קיצור זמני תכנון. כך למשל התברר, שאם בראשית הדרך אכן התוכניות אושרו בפרק זמן קצר באופן יחסי, הרי שככל שחלף הזמן משך אישורן השתווה בסופו של דבר לזה של תוכניות שעברו במסלול הרגיל.
גם בתי המשפט, אליהם הגיעו לא מעט תוכניות, נטו עם הזמן לפסוק לטובת האזרחים ופחות לטובת אישור תוכניות רשלניות, והחזירו את רוב האיזונים והריסונים המאפיינים את נושא ההתנגדויות. אין ספק שכיום, לאחר פסיקות אין ספור לטובת הציבור ואחרי החלטת בג"ץ בנושא הקרקעות החקלאיות, ספק אם בית המשפט יאשר תוכניות שהציבור או ארגוני הסביבה מתנגדים להן.
אסור גם לשכוח את סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה (המאפשר פיצוי כספי בעקבות שינוי תוכנית), שבאותן שנים טרם זכה לפופולאריות כה רבה. עכשיו רק צריך לדמיין את שטף התביעות שיפקוד את הוועדות בעקבות אישור תוכניות פוגעניות.
אם הממשלה הנוכחית הייתה מנסה לברר ברצינות ובכנות מה עוצר את תוכניות הבנייה בארץ, הייתה מגלה שהאשם אינו בציבור המתנגד וגם לא בארגוני הסביבה. מי שעוצר את תוכניות הבנייה הם משרדי הממשלה עצמם, ודוגמאות לא חסרות.
התוכנית הגדולה להקמת 4,000 יחידות דיור בראש העין עוכבה במשך שנים ארוכות בשל מחסור בתשתיות ביוב. סיבה זו בדיוק מעכבת בניית שכונה ובה 2,500 יחידות דיור במתחם כורדני בקרית מוצקין. כשתוכניות אלה הגיעו לוועדה להסרת חסמים, ראה זה פלא, פתאום נמצא התקציב הדרוש לתשתיות החסרות.
האם מישהו מדמיין לעצמו הקמת שכונות ללא מערכת ביוב, כפי שאירע במקרה חריש וקציר? בשבוע שעבר שלחה עמותת "צלול" מכתב לשר התשתיות, עוזי לנדאו, ובו ביקשה לדעת כיצד נערך משרדו לתוספת אלפי יחידות דיור, שכן כבר כיום קיים מחסור חמור בתשתיות ביוב ובתשתיות איגום קולחים, שגורם להזרמה של למעלה מ-18 מיליון מ"ק קולחים ברמות טיהור שונות לים, במקום להשתמש בהם להשקיה חקלאית. השפד"ן, המטהר את שפכי גוש דן, מזרים כבר כיום 3 מיליון מ"ק מים מטוהרים בשנה לים, בעקבות העדר שטחי חלחול. תוספת דירות מגורים רק תגדיל את הכמויות המוזרמות.
אם שרי הממשלה סבורים שהליכי התכנון מתמשכים זמן רב מדי, בידיהם הסמכות לשנות זאת. בסמכותו של שר הפנים לגייס בודקי תוכניות ולתגבר את ועדות התכנון. תיקון לחוק מחייב כבר כיום את הוועדות לטפל קודם כל בתוכניות שמגישה הממשלה. על שר התשתיות ועל רשות המים מוטלת החובה לדאוג לתוכניות מים, לתוכניות ביוב ולתוכניות לאיגום קולחים. במקום ליצור דרמות מלאכותיות, לדלג על הליכי תכנון, לפגוע בוועדות הקיימות ולנסות להילחם בציבור ובארגוני הסביבה תוך פגיעה בדמוקרטיה, מוטב שידאגו ליעל את המערכות עליהן הם מופקדים, ובעיקר שיפסיקו לעורר ספינים על חשבון עצביו של הציבור. כיום, בניגוד לשנות ה-90, העולים אינם מתדפקים על דלתות המדינה והיסטרית מחירים רגעית, שבוודאי תירגע בקרוב, היא לא סיבה לרמוס את זכויות הציבור.
ומה הפתרון? כמו תמיד, להרחיב את אזורי הביקוש ע"י השקעה בתחבורה ציבורית שתקרב את הפריפריה למרכז, לתכנן בפריפריה שכונות שהציבור ירצה לגור בהן, שכן רק כך ניתן יהיה לצנן את מחירי הנדל"ן בתל אביב. דווקא במדינה שבה משאב הקרקע כל כך מצומצם, השטחים הפתוחים הולכים ומתמעטים והיא מצויה במשבר מים מתמשך, קיימת חובה לתכנן בקפידה וברגישות תוך התחשבות מלאה בטבע, בנוף, בסביבה ובאזרחים.
* הכותבת היא מנהלת קמפיין נחלים בעמותת "צלול".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
