"איפוק הוא לא מולד, החברה היפנית יודעת להטמיע אותו"

"בעוד שבארץ תמיד יחפשו דרכים להעצים אסונות ולחפש אשמים, ביפן הרצון הוא לצמצם את הממדים ולהרגיע" - כך מסביר היום ל"גלובס" פרופ' רותם קובנר, מומחה להיסטוריה, לתרבות ולפסיכולוגיה של יפן מאוניברסיטת חיפה.

"אני צופה כבר עשרות שעות בערוצים הציבוריים והמסחריים של יפן, ואתה לא תמצא בהם ראיונות עם מה שנקרא 'האדם ברחוב'. אין דבר כזה. יש שליטה מוחלטת על אמצעי התקשורת, על מה ואיך להראות. ראש הממשלה נושא נאום לאומה, מזכיר הממשלה מופיע כל כמה שעות ורק כתבים מורשים יכולים לשאול שאלות. הטלוויזיה היפנית בכלל לא מגיעה אל אזורי האסון, היא מסתפקת בצילומים ממרחק רב", מספר קובנר.

האם זו תכונה תרבותית או שמא ריכוזיות יתר של השלטון? לדברי קובנר, זה כנראה שילוב של השתיים. "ישנה ריכוזיות שלטונית מצד היפנים, אולם מנגד אין ממש התנגדות לריכוזיות הזו", הוא מסביר. "התקשורת בעצמה פועלת על פי קודים חברתיים והיא לא מפרסמת למשל השערות לגבי מספר ההרוגים, וגם הציבור ביפן לא רוצה דיווחים כאלה".

יפנים לא צועקים

אחת התכונות הבולטות שמיוחסות כעת ליפנים היא איפוק. גם אחרי רעידת אדמה קטלנית לא נראה יפנים צועקים או בוכים, ולפי פרופ' קובנר הבהלה הכי גדולה היום בטוקיו היא בהלת קניות. השאלה היא האם האיפוק הזה הוא אותנטי, או שוב תולדה של שלטון ריכוזי שמבקש להציג כך את הדברים. "האיפוק הוא באמת ובתמים תכונה היסטורית ביפן, אבל זו לא תכונה מולדת. החברה היפנית יודעת להטמיע את התכונה הזאת, והיא עושה זאת בין היתר באמצעות מערכת החינוך ואמצעי התקשורת", הוא מסביר.

כדי להמחיש עד כמה היפנים מתורגלים לרעידות אדמה, פרופ' קובנר מתאר כיצד בכל מכשיר חשמלי שנכנס אל המדינה או מיוצר בה, מותקן מנגנון נטרול במקרה של תזוזות מיוחדות. "זה קיים אפילו בכל מנורת שולחן קטנה, כך שאם היא תיפול חלילה היא לא תבעיר את השטיח", הוא אומר. וזה לא הכול: "בבתים רבים ביפן, וזה כולל גם חברים טובים שלי, הולכים לישון כשבסמוך למיטה מונחת קסדה ולצידה פנס. עכשיו ההנחיה היא לחבוש קסדה בכל מקום ברדיוס של 200 קילומטר מאזור הרעש, וגם הקריינים בטלוויזיה עושים את זה כדי לשמש דוגמה טובה".