בין רצח אושרנקו לרצח באיתמר

"אל תשכחו עם מי יש לנו עסק", כתב הבוקר (א') גלעד שרון בעיתון "ידיעות אחרונות", במאמר שכל תוכנו מדיף גזענות למרחקים.

"אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן - כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל, או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה - או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה".

במילים ציוריות נוטפות שנאה אלה, מסביר שרון הבן את הסיבה לרצח המזעזע של משפחת פוגל בהתנחלות איתמר. לא בגלל שהרוצחים הם "חיות אדם" כפי שהגדירם נחום ברנע, אלא משום שככה הם, כנראה, הפלסטינים. רוצחים מלידה. רגע אחד הם אוכלים פיתה עם זעתר, וברגע אחר הם שוחטים משפחה שלמה.

גלעד שרון, יחד עם רוב כלי התקשורת, שכחו מקרה אחר שבו נרצחה משפחה שלמה בשנתה. הרוצח האכזרי שיסף בזה אחר זה את גרונותיהם של הסבא אדוארד, של האבא דימיטרי, האמא טטיאנה, הילדה רושל בת השלוש והילד נתנאל בן ה-3 חודשים בסך-הכול.

מי זוכר היום את רצח משפחת אושרנקו, באוקטובר 2009. אותה אכזריות, אותו זעזוע, אלא שהפלא ופלא: לא היו אלה פלסטינים שרצחו. היו אלה יהודים, דם מדמינו, עם נבחר שכמותנו, ששחטו משפחה שלמה. בלי פיתה, בלי זעתר.

כן, גם בתוכנו יש חיות אדם. אנשים שמנסרים ילדה ומשליכים אותה בתוך מזוודה אל הירקון. גם לנו יש ד"ר גולדשטיין שטבח בערבים באמצע תפילה, גם לנו יש עדן נתן זאדה שריסס אוטובוס שלם בשפרעם, ואיך אפשר לשכוח את עמי פופר ופועלי הבניין שרצח. גם לנו יש יגאל עמיר - 3 כדורים מתוכננים היטב וחיוך שפל. גם לנו יש רבנים ששלחו את אותו יגאל עמיר אל הטרף, מגובים בהרבה פסוקים ובאלוהים אחד.

אבל את גלעד שרון, שהתפקד לאחרונה למפלגת קדימה, זה לא מבלבל. מבחינתנו אנחנו עם סגולה והם, הפלסטינים, חיות כולם. "אנחנו כל מה שהם לא היו אף פעם ולעולם לא יהיו", הוא כותב באותו מאמר שנאה. "אנחנו בעלי היסטוריה ותרבות של אלפי שנים, חברה מתוקנת ומתפתחת - ואילו הם תוצר לוואי של הציונות שלנו".

זמן התנחלויות

"הרצח באיתמר כל-כך מזעזע, כל-כך נורא, שהוא הופך את הוויכוח על ההתנחלויות ללא רלוונטי", כתב הבוקר נחום ברנע. את הקו הזה של ברנע אפשר לומר שכמעט כל אמצעי התקשורת אימצו היום. הפרדה מוחלטת בין הרצח לבין מיקום הרצח והמשמעות שלו.

אבל הוויכוח על ההתנחלויות מאוד רלוונטי דווקא היום. עצם ההתנחלות, במיוחד בתוך מובלעת כמו איתמר הנושקת לשכם ולכפרים עקראבה וביתא, היא מעשה אלים בפני עצמו. ההתנחלות היא התרסה, ומי שמתריס עלול לשלם מחיר. לזכותם של המתנחלים, הם לפחות לוקחים בחשבון את המחיר. התקשורת, לעומת זאת, בוחרת להתעלם בכלל מהשאלה הזאת.

מי שמנצל את הגישה הפופולרית הזו של התקשורת הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא מצא אתמול את האשמה ברצח: הרשות הפלסטינית. הרשות מסיתה לרצח ישראלים, טען נתניהו, ומצא תירוץ לאשר את בנייתן של 500 יחידות דיור נוספות בהתנחלות. במילים אחרות, ביבי נלחם באלימות באמצעות אלימות נוספת. שופך שמן למדורה.

רק צדיק אחד בסדום החליט להעיר על הנאום של נתניהו: "ההסתה לא מגיעה מהרשות הפלסטינית, אלא מהחמאס בעזה", אמר הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 2, רוני דניאל.

זה לא במקרה שדניאל אומר את זה: הוא יודע היטב שהרשות הפלסטינית עושה בשנים האחרונות מאמצים אדירים לבנות את הכלכלה הפלסטינית ולהילחם בטרור. גם בצה"ל מתהדרים בשיתוף-הפעולה המוצלח עם הרשות.

בשטחי הגדה המערבית מדברים היום על בורסה ועל כדורגל, ממש כמו בתל-אביב או בעפולה. אבל נתניהו, כמו גלעד שרון, מעדיף שנסתכל על הפלסטינים כאוכלי פיתה עם זעתר, שקמים בבוקר ורוצחים ילדים ישראלים. זה הרבה יותר נוח מטעמים קואליציוניים.

איפה יחימוביץ'

שלי יחימוביץ' נוהגת להגיב כמעט על כל אירוע כלכלי-חברתי. בעניינים מדיניים, לעומת זאת, היא שותקת. היא שותקת כי זה הרבה יותר פופולרי לשתוק בעניינים כאלה. מי שחשב שההתמודדות שלה על ראשות מפלגת העבודה תשנה משהו בעניין הזה, טעה.

"לפני שאנחנו יוצאים למלחמה כדי להגן על המדינה, ולפני שאנחנו עושים שלום בשביל אזרחי המדינה, צריך קודם כל שתהיה מדינה", היא הסבירה.

אבל הפיגוע באיתמר שוב הוכיח שאנחנו לא חיים בסקנדינביה, עם כל הכבוד לזכויות עובדים ובפרט לזכות הקופאית.

אם למנהיגת מפלגת העבודה אין מה לומר על התוכנית החדשה של נתניהו לבנייה בהתנחלויות, במיוחד אחרי שבכירים בקדימה ברכו עליה, אז היא לא שונה בדבר מאהוד ברק שחתם על התוכנית הזאת.