ישראלים, נמאסנו

הרצח הנורא ביישוב איתמר, בהיותו חתך עמוק כל-כך בעיני כל אדם באשר הוא אדם, חשף לא מעט מהרעות החולות שמלוות את השיח הציבורי בישראל. דם שפוך במקומותינו, ואפילו הוא דם-עוללים, הופך כאן במהירות מדהימה למטבע פוליטי קשיח.

כבר למחרת היום ניתנו אישורי בנייה כדי לרצות את ציבור המתנחלים, ובכך תמה פחות מיממה של סולידריות, שבה ניתן היה לכלל הציבור בישראל להזדהות עם כאבם של קורבנות פשע שאירע בהתנחלות בלי להפוך לבן-ברית פוליטי של המתנחלים.

בכך לא תמה האיוולת. עוד לא נערכו ההלוויות, וכבר התחיל כאן הוויכוח על ההסברה: היו שטענו כי יש לפרסם את התמונות של גופות הילדים הטבוחים, למען יראו בכל העולם עם מי בדיוק יש לנו עסק.

אחרים ביכו את הצונאמי. אלמלא האסון ביפן, גרסו, היינו זוכים ליותר רייטינג, הפעם כשאנו בתפקיד הקורבנות. כאילו לא היו לנו בעבר יותר מדי תמונות מיותר מדי פיגועים שבהם נרצחו חפים מפשע.

אלא שהאמת ההסברתית צריכה להיאמר מיד: את הקרב הזה מול הפלסטינים כבר הפסדנו מזמן. העולם רואה בישראל ריבון לא חוקי בשטח לא לנו, ומבחינתו כל מה שקורה בטריטוריה הזאת הוא אך ורק על ראשה של מדינת ישראל. וזה עוד בלי לומר מילה על כך שגם בצד השני יכולים לשלוף תמונות של ילדים מתים.

נכון שיש הבדל תהומי בכוונת המכוון, בין מי שטיווח בטעות מה שחשב לבסיס מחבלים ופגע בבית-ספר, לבין המפלצת שהרימה סכין לשסף גרונו של ילד, אבל הניואנסים הללו, שנהירים לנו כל-כך, הם בעיני העולם הערת שוליים בלבד.

הגינוי הרפה שנשמע מסביב לעולם יכול ללמד אותנו עד כמה המאסנו את עצמנו בעיני הקהילה הבינלאומית. יהיו שיטענו כי לא מדובר בטיעון רלוונטי לגיבוש המדיניות הישראלית - הרי זה אותו עולם שחלקים גדולים ממנו לא כופרים רק בזכותנו לדור בשטח המריבה הזה, אלא להתקיים בכלל - אבל המחיר של המדיניות הנוכחית ברור: אפילו האמריקאים כבר נאלצים להתאמץ כדי להשמיע גינוי לאירוע כה ברוטלי.

חשבון הנפש, אגב, ראוי שייעשה גם אצל המחנה השני: מי שרוצח משפחה על ילדיה לא מעוניין, בלשון המעטה, בשלום שמבוסס על פשרה טריטוריאלית, גם אם מחר תפורקנה כל ההתנחלויות ויסתיים הכיבוש. הרי לא כל פשע פלסטיני מתועב ניתן לתלות בכיבוש.

לא משנה באיזו דרך תבחר ממשלת ישראל להגיב, כבר עתה ברור כי הרצח באיתמר והתגובות לו הבליטו את הגרוע מכל: למדינת ישראל אין מדיניות. היא מתנהלת ללא יעדים ונגררת אחרי האירועים. בהתחלה אחר הלחץ הבינלאומי, אחר-כך אחר לחץ המתנחלים.

בנסיבות שנוצרו, פעולת תגמול היא רק עניין של זמן, ואחריה - הרצח הבא. זה אפילו לא המחיר של החזקה בשטחי יהודה ושומרון או לחילופין של תהליך מדיני (לו היה כזה); זה המחיר של חוסר במנהיגות שיכולה להכריע בין שתי החלופות ולומר - לציבור בבית ולדעת הקהל בעולם - מה המטרה של כל זה.