בעקבות האסון ביפן: האם הסתיים עידן האנרגיה הגרעינית?

כל יום שני בערב, כבר יותר מחצי שנה, מתייצבת מייקה בוסמן להפגין נגד אנרגיה אטומית בלב ברלין. בערב חורפי אחד, עוד היא רוקעת ברגליה כדי להתחמם, סיפרה מה מניע אותה להפגין מדי שבוע: "זה בגלל הדעה האישית שלי, אני פעילה בירוקים, אבל גם מהחינוך שקיבלתי בבית. הייתי בת שש כשקרה האסון בצ'רנוביל. אני זוכרת את הפאניקה של אימא שלי. לא שתינו חלב במשך שנים. לא הרשו לנו לשחק בגינה. אנחנו משפחה אנטי-אטומית".

לידה, בדוכן קטן שעליו נערמו עלונים נגד תחנות כוח גרעיניות ובעד התנגדות לא אלימה למשלוחי פסולת רדיואקטיבית, עמדה פטרה זוואדה, בת 61. זוואדה אמרה כי מעולם לא הייתה פעילה פוליטית, אבל כשקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הודיעה בסתיו האחרון על הארכת חיי תחנות הכוח הגרעיניות של גרמניה ביותר מעשור - בניגוד להתחייבויות הממשלות הקודמות - שחקנית התיאטרון הגרמנית הרגישה שהיא חייבת להיאבק.

"התלבשתי חם, לקחתי קצת אוכל, ויצאתי להצטרף לקבוצה שחסמה את משלוח הפסולת הרדיואקטיבית לגורלבן. לא הכרתי אף-אחד, אבל פגשתי על המסילה את מייקה ואת החברים שלה. עכשיו אני חלק מהקבוצה".

 אסון אטומי כור גרעיני / צילום :רויטרס

הקבוצה הברלינאית היא חלק מתנועה רחבה הרבה יותר. עם עליית קרנה של האנרגיה הגרעינית בחמש השנים האחרונות ברחבי העולם, עלתה מחדש גם עוצמת ההתנגדות הגרמנית לאנרגיה האטומית. ואם לפני רעידת האדמה והתקלה הגרעינית ביפן נעה הדעה הציבורית על האנרגיה האטומית על הציר שבין חשש עמום לנכונות להשתכנע, בימים שלאחר האסון כבר מדובר ב"אנגסט" של ממש.

סוגיית הגרעין האזרחי הייתה בשנה האחרונה אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת במדינה ונראה כי הקטסטרופה ביפן סתמה את הגולל על התדמית הבטוחה שתעשיית הגרעין ניסתה לקדם, ואולי אף על עתיד התעשייה כולה. לראיה, השבועון הנחשב "דר שפיגל" היה חד ונחרץ בגיליונו האחרון. "פוקושימה 15:36", זעק השער, על רקע תמונת הפיצוץ במבנה כור מספר 1, "סוף עידן האנרגיה הגרעינית".

גרמניה, שממשלתה כבר הודיעה ביום שני האחרון על הקפאת ההארכה המתוכננת לפעילות תחנות הכוח הגרעיניות שלה, עשויה להתוות מסלול שבו יצעדו מדינות רבות אחרות ביבשת. למרות חששם של תושביה מאנרגיה אטומית, כיום פועלות בגרמניה 17 תחנות כוח גרעיניות, המציבות אותה במרכז הספקטרום של השימוש האירופי בטכנולוגיה, שהתפתחה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בקצה האחד של הספקטרום הזה ניצבת צרפת - שבה פועלות 59 תחנות כוח גרעיניות, המספקות קרוב ל-80% מצריכת החשמל במדינה - ובקצה האחר ניצבת אוסטריה, שתושביה מצביעים פעם אחר פעם בעד שמירתה כ"מדינה חופשית מגרעין", ושבה פסקו הרשויות כי הסיכונים הכרוכים בפעילות תחנת כוח גרעינית גבוהים מהיתרונות הטמונים באנרגיה שהיא מספקת.

מבעיה לפיתרון, ושוב לבעיה

למתנגדי הגרעין בגרמניה, וברחבי אירופה, יש שורת הסתייגויות מהאנרגיה האטומית. בראש ובראשונה, הם מזהירים מההשלכות של תקלה גרעינית. הפיצוץ של הכור בצ'רנוביל ב-86', שגרם למותם של 41 עובדים ושל כ-4,000 אזרחים כתוצאה ממחלות שנבעו מחשיפה לקרינה (לפי דו"ח של האו"ם מ-2005), עומד בבסיס האזהרה שהפיצו מתנגדי הגרעין בעשורים האחרונים בדבר הסכנה שבשימוש בכורים גרעיניים. סגירתו של האזור לעשרות שנים (רק באחרונה החלו לפתוח מחדש חלק מהאזור הנטוש למבקרים בודדים), סייעה להמחיש לאירופאים את הסכנות הטמונות באסונות גרעיניים.

לפני האסון בצ'רנוביל הייתה זו ההתכה החלקית של הליבה הגרעינית בכור בפנסילבניה שבארצות הברית, שאמנם גרמה לנפגעי קרינה ספורים בלבד, אך השיתה אסון תדמיתי על מה שהוצג עד אז כ"אנרגיה נקייה ובטוחה". למעשה, תקלות גרעיניות, ברמות סיכון נמוכות הרבה יותר, מתרחשות באופן קבוע מדי כמה שנים. תחנת הכוח הגרעינית שבקרומל שבגרמניה נאלצה לבצע כמה סגירות חירום (כמו אלה שנכשלו בפוקושימה) בשל בעיות טכניות; בצרפת דלפה לנהר תמיסה המכילה אורניום, ובארצות הברית חלחלה תמיסה רדיואקטיבית למי התהום ליד כור גרעיני. כל התקריות הללו התרחשו בעשור האחרון.

במידה רבה, אנשי התנועה הירוקה נאלצו להתמודד עם הרנסנס של האנרגיה האטומית אחרי שהצליחו לקדם את האג'נדה שלהם על מאבק בהתחממות גלובלית לראש סדר היום העולמי. ממשלות שהתחייבו לצמצם פליטת גזי חממה התלהבו מהאנרגיה הגרעינית, שאינה משחררת כמעט פחמן דו-חמצני במהלך הפקת החשמל. חברות אנרגיה גרעיניות הציגו את עצמן יותר ויותר בשנים האחרונות כאלה שייחלצו את העולם מבעיית שינויי האקלים.

 אסון אטומי כור גרעיני תחנות כוח גרעיניות

זה היה גם אחד הנימוקים שהביא את הפרלמנט הגרמני להכריע באוקטובר האחרון כי יוארכו חייהן של תחנות הכוח הגרעיניות המזדקנות הפועלות במדינה, בממוצע של 12 שנים, בניגוד להתחייבות ולחקיקה של הסוציאל-דמוקרטים שהיו בשלטון לפניהם, לסגור אותן עד 2020. הקנצלרית מרקל נימקה את הצעד בדאגה מההשלכות הסביבתיות של הזיהום הנפלט מתחנות כוח פחמיות או משריפת גז טבעי - שהיו אמורים להחליף את התחנות האטומיות. אך הצעד עורר זעם ציבורי רב, במיוחד עקב הסברה שהממשלה העניקה למעשה "מתנה" לחברות האנרגיה, שכבר התכוננו לסגירת הכורים. מילת השנה בגרמניה, ששיקפה את המאבק האלים-לעתים נגד ההחלטה, הייתה "ווט-בורגר" - "אזרח זועם".

"תחנות הכוח האטומיות שלנו בגרמניה ישנות מאוד, וההחלטה להאריך את חייהן אינה רק מנוגדת לרצון הציבור, אלא מהווה סכנה של ממש", אמרה ל-G רבקה הארמס, המובילה את המאבק בנושא מטעם הירוקים בפרלמנט האירופי. הארמס ידועה במדינה כאחת המתנגדות החריפות ביותר לאנרגיה גרעינית, ובחירתה לפרלמנט האירופי נעוצה במצבור הפסולת הגרעינית הגדול שנמצא במחוז הבחירה שלה.

בימים האחרונים, כבר הזהירו המומחים בגרמניה כי הכורים במדינה דומים מאוד לאלה שקרסו בקו החוף המזרחי של יפן. בנוסף, בגרמניה - כמו ביפן ובצרפת - משתמשים בדלק גרעיני מסוג MOX, הכולל גם פלוטוניום ועשוי להגביר מאוד את היקף הפגיעה ואת הסכנה מקרינה רדיואקטיבית במקרה של תקלה.

טכנולוגיה מפלצתית ואיטית

פולקר זאטל, במאי תיעודי גרמני, נכנס בשלוש השנים האחרונות אל לב תעשיית האנרגיה הגרעינית של ארצו. זאטל קיבל גישה לכורים פעילים בתחנות כוח, לחדרי בקרה ולמתקני אימונים, ואף ליווה עובדים המנווטים את מוטות הדלק הגרעיני - מבעד לשכבה של מים - אחרי השימוש שבהם בליבת הכור. מטרתו הייתה כמעט מדעית: לנטרל את הפחד העמוק של האנושות מהגרעין ולהציג את התעשייה "כמות שהיא". את הסרט שלו הוא הציג בפסטיבל הסרטים האחרון של ברלין.

התוצאה הבהילה מעט את הצופים ואת המבקרים. אחרי צפייה בסצנה אחר סצנה שבהן מוצגים כל מנגנוני הבקרה ואמצעי הבטיחות בתחנות כוח גרעיניות ברחבי גרמניה, קשה להתחמק מהתחושה כי אפשרות של קריסה כוללת אינה כה דמיונית במערכת כל-כך סבוכה.

אף על פי שמנהלי תחנות הכוח מציגים בסרט, למשל, מערכות שממסכות את האתר כולו בעשן, נגד מטוסים חטופים, ומתגאים במחשביהם היודעים לתקן שגיאות אנושיות (שלוש טעויות בשעה, משוויץ אחד המהנדסים), בסופו של דבר התמונה שנחתמת בזיכרון היא של סצנת הסיום, שבה מהבהב וזועק לוח בקרה ענק על תקלה עצומה.

"יש כל-כך הרבה פחד בנוגע לאנרגיה גרעינית, ואולי בצדק", אמר זאטל בראיון לאתר האינטרנט של השפיגל, "אחרי הכול, צ'רנוביל קרה לפני 25 שנים בלבד. אבל כל הפחד הזה מקשה על קיום דיון. האנרגיה הגרעינית בגרמניה סובלת מתדמית שלילית ביותר. אני רציתי להרים את מסך הערפל ולספק קצת בהירות לדיון".

המסקנה של זאטל, אגב, אחרי שהתעסק בסוגייה לעומקה, היא שהתדמית הבטוחה של תעשיית הגרעין היא אשליה. "הטכנולוגיה הזו כל-כך מפלצתית ואיטית, שאני לא בטוח שיש לה עתיד".

מה עושים עם הפסולת?

הבעיה האחרת עם כוח גרעיני, כמובן, היא הפסולת הרדיואקטיבית. למעשה, עד התאונה ביפן סוגיית הפסולת הרדיואקטיבית, המצטברת כעת ליד כורים גרעיניים בעשרות מדינות ברחבי העולם או מאוכסנת במאגרים תת-קרקעיים, נחשבה לנימוק העיקרי נגדו.

אטומי אורניום רבים התבקעו במקומות רבים מאז שנדלקה הנורה הראשונה שהוזנה בזרם חשמל מכור גרעיני במעבדה אמריקאית בדצמבר 1951.

442 כורים אזרחיים פועלים כיום ברחבי העולם, ומספקים כ-15% מצריכת החשמל העולמית. יותר מ-150 כורים חדשים מתוכננים להיבנות בשנים הקרובות, רובם באסיה. כל הפעילות הזו היתרגמה לכ-300,000 טון של פסולת בדרגות רדיואקטיביות שונות, שהצטברו מאז שכורים גרעיניים החלו להפיק אנרגיה באופן מסחרי.

כיום, נוספים מדי שנה כ-10,000 טון למאגר המסוכן. בשל אורך מחצית החיים הארוך מאוד של היסודות הרדיואקטיביים שנותרים אחרי השימוש בתחנות הכוח, חלק מהם יפסיקו להוות סכנה רק אחרי 100,000 שנים או מיליון שנים, תלוי בהערכות המדענים.

ההשלכות של יצירת מאגרים תת-קרקעיים מלאים בחומר רדיואקטיבי לתקופה שבה קשה לשער כיצד תשתנה הגיאולוגיה של כדור הארץ, שלא לדבר על האנושות עצמה, קשות לתפיסה.

כיום, חלק גדול מהחומר הרדיואקטיבי הזה נשאר ליד הכורים לזמן-מה, עד שיתקרר לרמה כזו שניתן יהיה להעביר אותו ולטפל בו. העובדה כי חומר זה מפוזר בעשרות מדינות, ושסידורי הביטחון והשמירה עליו תלויים באספקת חשמל, במבנה פוליטי יציב ובתנאי הסביבה - אינה מעודדת. הפסולת שניתן להעביר אותה מתחלקת למספר מאגרים תת-קרקעיים, לרוב מכרות נטושים בעומק מאות מטרים מתחת לאדמה, וחלק גדול ממנה נשלח למאגרים תת-קרקעיים במרחבים של רוסיה.

בגרמניה, החשש מדליפה, מהצפה או מרעידת אדמה שתביא לשחרור החומר הרדיואקטיבי הופך את חייהם של התושבים הסמוכים לכמה מהאזורים הללו לסיוט. משלוחי הפסולת הרדיואקטיבית, המובלת במיכלים מיוחדים הנקראים "קסטור", הפכו לפיכך לחזית המאבק של הירוקים נגד האטום. פעילים נגד הגרעין חוסמים באופן קבוע את המשלוחים המגיעים מצרפת ומתוך גרמניה, בדרכם לעיבוד מחדש, או לאחסון.

אנחנו לומדים מטעויות

ההשלכות של התאונה הגרעינית ביפן לעתיד התעשייה עשויות להיות מרחיקות לכת. מצד אחד, אירופה מבינה שזוהי דרך אפשרית להפסיק את התלות בנפט ובגז, המגיעים מאזורים בלתי יציבים ותורמים בעצם ערכם לחוסר היציבות בהם; היא גם מבינה כי מדובר במאגרים סופיים, שסופם אינו כה רחוק. ייתכן גם כי באנרגיה גרעינית יש יתרון כלכלי בסופו של דבר, אף על פי שההשקעה בבניית תחנות כוח גרעיניות היא עצומה, ושולי הביטחון הנדרשים לניהול כור גרעיני עשויים להפוך מפעל שעלה עשרות מיליארדי אירו לחוב של עשרות מיליארדי אירו, בהפרש של תקלה גרעינית אחת.

מצד שני, ייתכן כי האנרגיה הגרעינית אמנם מבטיחה, אך אינה בטוחה לשימוש, ויש לנסות ולהשקיע את סכומי העתק בטכנולוגיות אחרות. "על האנושות להבין כי לא כל מה שאפשרי מבחינה טכנולוגית הוא גם טוב", כתב ה"שפיגל" הגרמני.

נכון לעכשיו, הקנצלרית מרקל - בהיותה קשובה לרצון הציבור הגרמני - הודיעה על הקפאה זמנית של התוכנית להאריך את חיי תחנות הכוח האטומיות בגרמניה, הקפאה שעשויה להפוך לקבועה. התקלה הגרעינית ביפן, אמרה מרקל, מהווה "נקודת מפנה לעולם כולו". תומכי האנרגיה האטומית, לעומת זאת, כבר מבטיחים כי בכורים מהדור החדש לא ייתכנו תקלות כמו זו שאירעה ביפן.

לכל אורך החורף הייתה נוכחות דלה בלבד של מפגינים באלכסנדרפלאץ. שתי הפעילות הגרמניות לא חשבו כי יש בכוחה של הפגנת המחאה שלהן לשנות משהו. "זה הכול עניין של כסף, והאינטרסים של חברות האנרגיה הגרעיניות הגדולות הם אלה שיקבעו בסופו של דבר", אמרה זוואדה. השתיים ניסו לחלק עלונים לעוברים ולשבים, שהתרכזו מצדם בקבירה עמוקה עוד יותר של פרצופם במעיל, נגד הרוח הקרה. ביום שבת האחרון, הדברים כבר השתנו: עשרות אלפי אזרחים גרמנים יצרו שרשרת אנושית ברחבי גרמניה עם מסר ציבורי ברור, נכון לעכשיו: לא לאנרגיה גרעינית.