האם דוידי גילה, נסיך ההיי-טק הישראלי, במצוקת מזומנים?

ביום שישי שעבר הועלה לאתר ynet מאמר שלא התקשה להלהיט את הטוקבקיסטים. דוידי גילה, יו"ר "ג'יי סטריט", שמנסה לבסס את עצמו כחלופה הליברלית לשדולת איפא"ק בוושינגטון, ביקש להסביר מדוע הארגון היהודי-אמריקאי אינו מתנגד למדינת ישראל. הארגון פועל, כתב גילה, על מנת "למצוא שביל זהב בין תמיכה בישראל, הנובעת מזכותו של העם היהודי למדינה עצמאית ובטוחה משלו, לבין מערכת הערכים של הקהילה היהודית הרחבה, המבוססים על מסורת ארוכת שנים של שלום, שוויון וצדק חברתי".

גילה תקף את "מדיניות ההתנכרות וההחרמה" של שגריר ישראל בארצות הברית, ד"ר מייקל אורן (בשגרירות מסרבים להיפגש עם אנשי "J Street" וטוענים שהארגון עלול "להזיק לאינטרסים של ישראל"), וסיכם בכך שעל הישראלים "להפסיק ולהכפיש את ג'יי סטריט, החברים בו והתומכים בו. על הממשלה ונציגיה לפתוח לרווחה את הדלת, להתווכח, לחלוק וגם להסכים. ג'יי סטריט נמצאת לצידה של ישראל".

רוב המגיבים היו רחוקים מלהשתכנע, כש"אנטי-ציונים", "פרו-פלסטינים", "משתפי פעולה" ו"תומכים בחיסול ישראל" הם רק הסופרלטיבים העדינים יחסית שחלקו לגילה ולג'יי סטריט, שניסה בעבר ללא הצלחה לשכנע את ממשל אובמה שלא להטיל וטו על ההצעה לגנות באו"ם את ההתנחלויות. במיוחד קוממה את הטוקבקיסטים היומרה שלו ושל חבריו לבקר את ישראל ולהשפיע על עתידה, בעודם מתגוררים הרחק ממנה ומסכנותיה, "בבתים הגדולים שלהם בפרברי היוקרה בארצות הברית".

 דוידי גילה / צילום : קובי קנטור

"אני לא אומר לך לחיות בלי משטרה ובלי אזעקות ובלי שמירה בבית היפה והיקר שלך, נכון מר גילה? אז אל תאמר לי משם איך לדאוג לביטחון שלי", כתב מגיב אחד. "תתבייש לך מר גילה! אם אתה רוצה לעשות שינוי בישראל, זה מצוין - תחזור לישראל ותצביע", כתב אחר. מגיב נוסף התקשה לשאת את התעקשותו של גילה לכתוב "עבורנו כישראלים", בגוף ראשון, בעוד זה שנים ארוכות שהוא מתגורר באחוזה בסיליקון ואלי שליד סאן פרנסיסקו. "בוא נהיה ברורים", פנה לגילה, "את רוב זמנך אתה מקדיש לעשיית כסף ועסקאות עם חבריך האמריקאים מעבר לים".

אותו מגיב אחרון זכר כנראה כי גילה התפרסם לא בשל פעילותו הפוליטית, אלא דווקא כמי שחתום על אחת העסקות המיתולוגיות של ענף ההיי-טק. ב-1999, בשיאם של ימי הבועה העליזים, קנה גילה את עולמו כשהוביל את מכירתה של יצרנית השבבים DSPC לאינטל תמורת 1.6 מיליארד דולרים במזומן - הסכום הגדול ביותר ששולם במזומן תמורת חברה ישראלית, מאז ועד היום. גילה עצמו שלשל לכיסו כ-200 מיליון דולר. העובדה שגילה שב לנהל את DSPC זמן קצר קודם לכן בעת שהייתה שקועה במשבר, שיקם אותה במהירות ומכר אותה בסכום עתק, הפכה אותו לסמל לתעוזה, לכישרון ובעצם לכל הטוב שבהיי-טק הישראלי המתפתח והנוצץ של אותם ימים.

מאז נראה כי גילה מתקשה לשחזר את ההצלחה. "גילה ונצ'רס", קרן הון הסיכון שהקים בעקבות האקזיט המיתולוגי ההוא, אמנם רשמה ב-2005 אקזיט מוצלח (מכירת סטנטור, יצרנית מכשור רפואי, לפיליפס תמורת כ-280 מיליון דולרים), והיו עוד השקעות מניבות; אולם חלק ניכר מהזמן הופיע שמו של גילה בכותרות דווקא בהקשרים מרנינים פחות. הימורים שלו על סטארט-אפים שונים התגלו לא פעם ככושלים, חברות שהנפיק במספרים מסחררים קרסו, והתקשורת, שהתאהבה בו בעקבות עסקת אינטל, ביקרה בחריפות את התנאים המפנקים שסידר לעצמו בחברות הציבוריות הכושלות.

ב-2008 נראה היה שגילה עלה שוב על דרך המלך, הפעם לא דרך הבורסה: AriaDSL, חברת תקשורת איטלקית קטנה, שהוא החליט להשקיע בה, זכתה במכרז לתדרי תקשורת אלחוטית שפרסמה ממשלת איטליה. במסגרת המכרז קיבלה החברה רישיונות לפרוס ברחבי המדינה רשת אינטרנט אלחוטית המבוססת על טכנולוגיית WIMAX. ההודעה לעיתונות שפרסמה בשעתו ARIA שידרה אופטימיות גדולה, והחברה הצהירה כי היא "מתכוונת לפרוס את הרשת בתהליך מהיר במיוחד, על מנת לבסס עצמה כספקית המובילה של שירותי פס רחב לשוק האיטלקי".

זה לא מה שקרה בפועל. בדיקת G חושפת כי החברה האם (הרשומה בהולנד) של ARIA האיטלקית, הוכרזה לפני כמה חודשים כפושטת רגל, זאת על רקע סכסוך חריף בין גילה לשותפיו ואי עמידה בהתחייבויות שניתנו במסגרת המכרז. גילה נאלץ לעזוב את החברה, ובמקומו הובא לנהל אותה בכיר בתעשיית הטלקום האיטלקית, שקודם לכן ייעץ לגילה. אותו בכיר, אגב, נחקר לאחרונה בחשד למעורבות בפרשת שחיתות הקשורה למאפיה. "הסיפור הזה עלה לדוידי בהמון בריאות", אומר גורם הבקי בפרטי המקרה, "הוא השקיע בעסק הזה לא מעט מכספו הפרטי".

אם לא די בכך, לצרות באיטליה התווסף לאחרונה סכסוך מפתיע בישראל, עם בנק דיסקונט. סכסוך שמעלה סימני שאלה לגבי התנהלותו העסקית ועוצמתו הפיננסית של גילה, שהונו האישי הוערך בעבר במאות מיליוני דולרים. על-פי הבנק, מתברר שגילה לא עמד בהסכמי הלוואה וסירב לפרוע חוב שעל פניו אמור להיות צנוע מאוד עבורו, בסך כמה מיליוני שקלים.

הצית את הדמיון

גילה, 54, גדל בשכונת צהלה שבתל אביב. סימנים ראשונים לחיידק הפוליטי שמקנן בו לצד החיידק העסקי, ניתן אולי לזהות בכהונתו כיו"ר מועצת התלמידים הארצית. לאחר שהשתחרר כמפקד פלוגה בגולני, נסע גילה לטיול תרמילאים בדרום אמריקה וממנה המשיך לאלסקה, שם עסק בין השאר בקבלנות בניין. ב-1982 שב ארצה, והשתתף במחאה נגד מלחמת לבנון במסגרת "שלום עכשיו". יובל שטייניץ, היום שר האוצר מטעם הליכוד ואז פעיל בתנועה, סיפר בעבר כי "חשבתי שהפעילות של שלום עכשיו אנמית מדי, וביחד עם דוידי ניסינו לראות איך אפשר להיות מיליטנטים יותר".

אבל גילה לא המשיך בפוליטיקה מיליטנטית. ב-1983 פרסם ספר הדרכה אירוני למדי על רקע העתיד לבוא - "אמנות הטיול החסכוני: הספר שיחסוך לך הרבה זמן וכסף" - והחל לפעול במרץ כדי להפוך ספרים כאלה ללא ממש רלוונטיים עבורו. באמצע שנות השמונים הוא רכש מידי קומברס את "קולטוק", קבוצת פיתוח שקובי אלכסנדר וחבריו איבדו את התקוות לגביה, בכ-800 אלף שקלים בלבד.

גילה מיקד את פעילות הקבוצה, שממנה נולדה DSPG, בתחום השבבים המיועדים למשיבונים, והיא הפכה למובילה עולמית בתחום, ובמיוחד ביפן. בשנות התשעים המוקדמות התחבר גילה לחזון הסלולרי, ופיצל מתוך DSPG את DSPC, שהתמקדה בייצור שבבים לטלפונים סלולריים. ב-1996 הוא הצית לראשונה את הדמיון של הענף והתקשורת הכלכלית, כשניסה לרכוש את השליטה בסאיטקס, אז ספינת הדגל של ההיי-טק המקומי, מידי קונצרן אי.די.בי שבשליטת משפחת רקאנטי. המשפחה דחתה את ההצעה, כשאפי ארזי, ממייסדי סאיטקס, מסביר ש"סאיטקס היא לא באר נפט או מכרה פחם שיכולים להיות מטרה לפעלולן פיננסי".

בנובמבר 1997 פרש גילה מ-DSPC כשברקע תנודות חריפות בערך מנייתה. בסוף אותה שנה שווי השוק שלה עמד על כ-200 מיליון דולרים בלבד. עד מהרה הוזעק גילה לעזרה, ביוני 1999 הוא אף התמנה שוב למנכ"ל וארבעה חודשים לאחר מכן, ב-14 באוקטובר, הגיע השיא: גילה כינס מסיבת עיתונאים והודיע על עסקת הענק עם אינטל.

חודשיים לאחר מכן, בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס", הכריז גילה ש"עוד יקומו חמישים DSPC". אלא שאז, כזכור, פקעה בועת הדוט.קום ועל הענף השתלטה אווירת נכאים. גילה התעקש לשמור על החזון: ביולי 2000 הוא הנפיק בלונדון את זן ריסרץ' לפי שווי של 380 מיליון דולרים; רכש אחזקות בגנדן של נוחי דנקנר ואבי פישר; והודיע, דווקא בשיא מהומות אוקטובר 2000 ופרוץ האינתיפאדה השנייה, כי גילה ונצ'רס תשקיע מאה מיליון דולרים בהיי-טק הישראלי. "עתידה של המדינה תלוי בפיתוח תעשיית ההיי-טק", אמר אז. "דווקא בשעה זו חשוב לנו להמחיש, כי לא רק שנמשיך במצב של 'עסקים כרגיל', אלא אף נגביר את ההשקעות בחברות היי-טק הקשורות לישראל".

אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. האופטימיות של גילה התרסקה אל מול המציאות של 2001: בעקבות המצב גילה ונצ'רס לא השקיעה לבסוף בישראל אפילו שקל; וזן ריסרץ' וחברה ציבורית נוספת בשליטתו, ואיו, הודיעו על הפחתה דרמטית בתחזית המכירות, ואיבדו עשרות אחוזים משוויין הבורסאי.

ב-2002 התווספה להפסדים גם פגיעה בתדמיתו של גילה, כשהתקשורת ביקרה את העובדה שואיו, חרף הפסדיה הכבדים והפיטורים, חוכרת עבור גילה מטוס פרטי, ועוד מחברה פרטית בבעלותו בעסקת בעלי עניין. במקביל, גם התנהלותו בזן ריסרץ' לא זכתה למחמאות: לאחר שמנייתה התרסקה כמעט ב-100%, רכש גילה את אחזקות הציבור לפי שווי חברה נמוך במיוחד, והמהלך התפרש כסיבוב לא הוגן על חשבון המשקיעים.

ב-2005 רשמה גילה ונצ'רס אקזיט ראשון: מכירת סטנטור לפיליפס שהוזכרה קודם לכן, ובדצמבר מכר דוידי גילה את אחזקותיו בגנדן. באותו זמן הוא החל לגייס הון לסטארט-אפ חדש שעליו שם את יהבו: ארקדיאן נטוורקס, ספקית תקשורת פס רחב לתעשיות החשמל, הנפט והגז באזורים הכפריים בארצות הברית. כלל תעשיות, שאבי פישר היה מנכ"לה, הודיעה כי תשקיע בארקדיאן 20 מיליון דולרים, העסקה אושרה בנוהל מיוחד של עסקות בעלי עניין וכלל שידרה אופטימיות גדולה לגביה. אלא שמאז, ההשקעה לא הניבה לכלל דבר זולת הפסדים. בדוח השנתי ל-2009 דיווחה כלל כי ההשקעה בארקדיאן הסבה לה הפסד של 14 מיליון שקלים, והודיעה כי ההשקעה "נכללת בסעיף מכשירים פיננסיים זמינים למכירה".

"גוגל של אומבריה"

בתחילת 2008, במקביל לקריסת ואיו הציבורית, שסגרה לחלוטין את פעילותה בישראל, היה גילה שקוע במה שנראה כהזדמנות מעניינת ביותר במסגרת העסקים הפרטיים: מכרז התדרים באיטליה. ARIA הייתה בסך הכול חברה קטנה שהוקמה שנתיים קודם לכן על-ידי שלושה יזמים מאומבריה, מחוז פסטורלי בלב איטליה שמכונה לעיתים "האח הקטן של טוסקנה". אלה ביקשו לצמצם את "הפער הדיגיטלי" באזורים הכפריים של המחוז ולהביא את בשורת האינטרנט המהיר לכל פינה. "גוגל של אומבריה", הם כונו באזור.

אחד הלקוחות הראשונים של היזמים הצעירים, לפי העיתונות המקומית, היה גילה, שהחזיק באחוזה סמוך לעיר העתיקה טודי והתקשה להתחבר לאינטרנט. גילה שמע במקרה על ARIA, הפך ללקוח ובהמשך התלהב מהחזון עד כדי כך שהפך לשותף. לפי ההודעה לעיתונות שפרסמה ARIA, גילה הבין את הפוטנציאל הרב שטמון במכרז התדרים הארצי בסוף 2007. הוא גייס שותפים ובסך הכול הוביל השקעה של כמאה מיליון דולרים בחברה.

המכרז הסתיים לאחר 48 סיבובי הצעות, ו-ARIA זכתה במספר הרב ביותר של רישיונות בכל איטליה, ונדרשה לשלם 47.5 מיליון אירו תמורתם. הזכייה של החברה הקטנה, מול כמה מגופי התקשורת הגדולים במדינה, נתפסה באיטליה כסיפור סינדרלה קלסי. גילה השתמש בקשריו כדי לגייס לחברה שותפים כבדים ביותר: קבוצה שהורכבה מבית ההשקעות האמריקאי גולדמן סאקס (שמאז הואשם בארצות הברית בהונאת משקיעים), שותפו של גילה בלא מעט עסקים אחרים, ומקרן השקעות רוסית בשם ICON המנהלת, לפי פרסומיה, השקעות בסך למעלה ממיליארד דולרים. הקבוצה רכשה כ-60% מהחברה האיטלקית תמורת כ-55 מיליון אירו, ואילו גילה החזיק ב-40% מהפעילות.

באיטליה, הסבירו באותם הימים אנשי ARIA, טמון פוטנציאל עסקי "גבוה במיוחד" לרשתות אינטרנט אלחוטי בפס רחב, בשל היעדר כיסוי כלל ארצי של טלוויזיה בכבלים, פיזור גבוה של האוכלוסייה והמבנה הטופוגרפי של המדינה. הגורמים הללו, הוסבר, הביאו לכך שבאזורים רבים לא יכלו אנשים ועסקים להתחבר לאינטרנט בצורה ראויה. כפועל יוצא מכך העריכו ב-ARIA את פוטנציאל שוק הפס הרחב באיטליה ב-20 מיליון מנויים. מקורבים לגילה עצמו, שצוטטו בעיתונות, הרשו לעצמם להיות אופטימיים אף יותר, ואמרו שהחברה צופה שהכנסותיה יגיעו לכ-750 מיליון דולרים תוך חמש שנים.

גם באזור שבו התמקמו משרדיה של ARIA ההתלהבות הייתה רבה. החלו דיבורים על יצירת מאות מקומות עבודה והקמת בית ספר להכשרת מהנדסים; וחיבור אזורים מנותקים לאינטרנט נתפס כבעל חשיבות גדולה הן ברמה החברתית והן ברמה התרבותית. אלא שלפי העיתונות המקומית, "השיא של הניצחון במכרז סימן גם את תחילת סופה של האגדה. דקה אחרי, הבעיות התחילו".

בין השאר, נטען בפרסומים, הובאו לחברה מנהלים שחלקם "צברו מוניטין שלילי בעבר בשל מעורבותם בהשקעות שהסתיימו בצורה רעה מאוד, תוך גרימת נזק גדול לחברות המעורבות". אותם מנהלים, נטען בעיתונות האיטלקית, היו מעורבים בהצתת הסכסוך בין שתי קבוצות בעלי המניות, ולפיצוץ שהגיע לאחר "שנים של מתח וקרע בתוך החברה".

כלפי חוץ אמנם עוד ניסו לשדר עסקים כרגיל ובהודעה לעיתונות שפרסמה ARIA ביוני 2009, הכול עוד נראה ורוד. החברה בישרה על הסכם לשיתוף פעולה עם חברת אלווריון הישראלית, שלפיו ARIA תבנה את רשת ה-WIMAX הסלולרית ברחבי איטליה תוך שימוש בפתרונות ייחודיים.

גם ההודעה שפורסמה אז חזרה והסבירה את ההתאמה של איטליה לטכנולוגיית ה-WIMAX, וגילה אמר שהשיתוף עם אלווריון, "יאפשר לנו להביא שירותי פס רחב מתקדמים מאוד לרוחב המדינה" ולבנות רשת עם כיסוי יוצא דופן שתהיה "המילה האחרונה" בתחום.

"ב-ARIA אנחנו מחויבים לחזק עסקים ולקוחות", הצהיר גילה, "להבין את ההשפעה של רוחב פס, נתוני איכות ושירותים קוליים, ויש לנו ביטחון מלא בשירותים ובפלטפורמת ה-WIMAX החדשניות של אלווריון, כדי לוודא שנעמוד בהבטחה הזו".

השותפות עלתה על שרטון

ההבטחה לא קוימה. רחוק מכך. זמן קצר לאחר הצהרת גילה, כך לפי מסמכים משפטיים שצוטטו ב"בלומברג", הגיעה ARIA למצב של מחסור בנזילות. בדצמבר 2009 רוב בעלי המניות הסכימו להזרים לחברה מימון לטווח קצר באמצעות אג"ח להמרה, שתימכר בשלושה שלבים - השקעה שהייתה אמורה לאפשר לחברה לקבל הלוואה בנקאית בסך 75 מיליון אירו. אולם שותפיו של גילה, הקבוצה האמריקאית-רוסית, לא הזרימו את המימון הדרוש, והסכסוך בין הצדדים החריף. לפי העיתונות האיטלקית, בפברואר הודח גילה מהנהלת החברה, ובנוסף השותפים פנו לבית המשפט בבקשה להכריז על ARIA כפושטת רגל.

בתחילת מארס 2010 פשיטת הרגל יצאה לפועל, ובית המשפט האיטלקי מינה נאמן במטרה למצוא רוכש לחברה. ככל הנראה הן גילה והן שותפיו לשעבר הגישו הצעות להשתלטות על החברה, כאשר הצעתה של הקבוצה האמריקאית-רוסית גברה. קיריל דמיטרייב, יו"ר הקרן הרוסית, הסביר שהוא עדיין מאמין בפרויקט: "אנחנו מסתכלים על השקעות באופק של ארבע-חמש שנים, ואותו דבר כאן. יש לנו ניסיון טוב עם WIMAX ברוסיה ובאוקראינה".

"הליך פשיטת הרגל של החברה היה טכני", טוען גורם הבקי בפרטים, "זה לא שאף אחד לא היה מוכן להשקיע בחברה וזה לא שהיא הגיעה למצב של חדלות פירעון. הרוסים וגודלמן זאקס פשוט הכניסו את החברה לכינוס כדי לקנות אותה אחר-כך. בגולדמן יש כל מיני קבוצות. יש את הקבוצה שמאוד אוהבת את גילה והלכה איתו דרך ארוכה, אבל למחלקה שהייתה אחראית על ההשקעה באיטליה יש כנראה ראייה אחרת. דוידי הביא אותם לפרויקט, אבל הכיוון שלהם ושל הרוסים היה שלילי".

גילה ומקורביו מסרבים לחלוטין לדבר על הנושא. דוברת הקרן הרוסית מסרה ל-G תגובה מעורפלת: "אנחנו לא יכולים עדיין להגיב בנושא, בשל כמה תהליכים פנימיים שנמשכים בפרויקט. נוכל להגיב בהמשך, אבל כעת הכול עדיין בתהליך וטרם התקבלו החלטות". ככל הנראה, גילה אינו מעורב עוד בחברה, אולם מכירת אחזקותיו בה טרם הושלמה ובין הצדדים עוד מתקיים משא ומתן. דובר אלווריון, צביקה רבין, מסר שהחברה ממשיכה לפרוס את הרשת בשיתוף עם ההנהלה החדשה של החברה בראשות ריקרדו רוג'יירו.

אותו רוג'יירו, לשעבר בכיר בחברת טלקום איטליה, נחקר לאחרונה בחשד למעורבות בפרשת שחיתות הקשורה למאפיה שהוגדרה על-ידי רשויות האכיפה כ"הונאה הגדולה ביותר בתולדות איטליה". במרכזה של ההונאה לכאורה, חשדות להלבנת הון ולהעלמת מס בטלקום איטליה בהיקף של מאות מיליוני אירו.

צ'ק פתוח, אבל איפה הכיסוי?

נחזור לגילה. חמישה חודשים לאחר הכרזת פשיטת הרגל של ARIA, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה מסקרנת: בנק דיסקונט תבע חברה שבה מעורב גילה, שנקראת "סייקל גרופ", ואת גילה באופן אישי על סך 3.8 מיליון שקלים בטענה כי גילה הפר את ההסכמים עמו - שלפיהם הוא ערב לחובותיה של סייקל, ואינו משיב לבנק כספים כנדרש.

במה מדובר? סייקל הוקמה בתחילת שנות התשעים, על-ידי אחיו של גילה, יחיאל, ביחד עם אשר גולן המנוח. החברה עסקה בתחום שונה לחלוטין משאר השקעותיו עתירות הטכנולוגיות של גילה: ייצור ושיווק מצע לחתולי בית הסופח את ריח ההפרשות שלהם; ובנוסף לגילה שהשקיע בחברה של אחיו, השקיעו בה גם אבי פישר מבעלי אי.די.בי, החברה הציבורית אורלייט מקבוצת שרם-פודים-קלנר, ופיבי אחזקות שבשליטת צדיק בינו.

ב-2001 התראיין האח יחיאל גילה לעיתונאי "גלובס" שי שלו, ושידר אופטימיות גדולה: "דווקא בתקופה שבה מצמצמים ספקים על המדפים ובשוק הכי קשה בעולם, נוחתת חברה חדשה עם מוצר אחד, ומתקבלת בהצלחה מדהימה".

ההמשך, מתברר, לא היה כזה מדהים. לפי תגובת סייקל וגילה לתביעת דיסקונט, בשנים 2006-2005, "בגלל קשיים כלכליים אליהם נקלעה, התקשתה החברה לפרוע את ההלוואה במלואה". הכוונה הייתה להלוואה שנטלה סייקל מהבנק ב-2003, בסך כ-1.7 מיליון דולרים. גילה, הנהנה ממוניטין רב שלבטח הקל על החברה לקבל את קו האשראי, חתם על כתב ערבות לחובות החברה ללא הגבלה בסכום.

בעקבות הקושי בפירעון נחתם ב-2007 הסכם חדש מול בנק דיסקונט, שגיבש הסדר חוב בדמות הלוואה חדשה של כמיליון דולרים לשלוש שנים. כעבור כשנה, לפי הבנק, "החלה החברה לפגר בפירעון ההלוואה, וחשבון התשלומים שנפתח לפירעון ההלוואה הפך לדביטורי. התראות שנשלחו לחברה ולערב לא הועילו, והפרת ההסכמים לא תוקנה".

בהתגוננותו טען גילה כי הבנק חייב בריבית "חריגה ולא סבירה", כך שהחוב תפח "באורח תמוה ומוזר". דיסקונט, מנגד, דחה את הטענות ופנה לבית המשפט: "אין לאפשר להם לבלבל את בית המשפט בדברים שאינם רלוונטיים".

תכתובות מייל שהגיעו לידי G מלמדות כיצד במקביל לזכייה במכרז הענק באיטליה, הלך גילה והסתבך מול דיסקונט בישראל. ב-14 בפברואר 2008 כתב יצחק קינן, מנהל מחלקת אשראיים מיוחדים בבנק, לאחים יחיאל ודוידי גילה: "לצערי, תזכורות אלו נותרו ללא מענה, ואף יתרת החוב שנותרה עדיין לא הועברה אלינו עד היום".

דוידי, עולה מהתכתובות, לא שמר על זמינות כלפי הבנק. באוגוסט 2009 הזכיר קינן ליחיאל שבפגישתם "מסרתי לך שאני מבקש לקיים פגישה ו/או שיחה עם אחיך דוידי גילה, הערב לחוב שבנדון. מה קורה בנושא??? אודה להתייחסותך בדחיפות".

יחיאל השיב: "האם ניתן לתאם שיחה טלפונית בתחילת השבוע הבא עם נציגו של דוידי בארץ?".

קינן החזיר: "ניתן, אבל לא ברור לאיזה צורך. אני מעוניין לשוחח עם דוידי עצמו. אבקשך לארגן זאת בדחיפות". בהמשך, פנה לקינן עו"ד ערן יניב ממשרד פישר-בכר-חן ושות', פרקליטו של גילה בארץ, וביקש למחוק את קנסות הפיגורים.

כשהוגשה התביעה היא נשלחה לכתובת שמסר גילה בארצות הברית, והוחזרה לשולח. כמו כן נמסרה התביעה לעו"ד יניב במשרדו. בדיסקונט היו המומים לקבל באוגוסט האחרון מכתב מעו"ד יניב שבו טען כי אינו מוסמך לקבל את התביעה בשם גילה, שכן "איננו מייצגים את מי מהנתבעים בעניין בנדון".

מדוע המומים? מכיוון שעו"ד יניב הוא האיש שייצג את גילה מולם לאורך השנים. רק לאחר שדיסקונט פנה לבית המשפט וביקש להכיר במסירת התביעה לעו"ד יניב כמסירת תביעה לגילה, בוצעה נסיגה מהטענה התמוהה. לאחרונה הושגה הסכמה כי גילה ישלם 760 אלף שקלים תוך חצי שנה, בשני תשלומים, והמשך המשפט יתקיים סביב יתרת החוב. זה עדיין מתנהל.

אגב, אם בדיסקונט יתקשו פעם נוספת להשיג את גילה, הם יכולים לחזור לראשית הכתבה, ולחפש אותו במסדרונות הפוליטיים. גילה מקדיש לא מעט מזמנו לפעילות ב"ג'יי סטריט", שחלק ניכר ממנה הוא לובינג בקרב חברי הקונגרס האמריקאי. כך, בזמן שהתקשה לפרוע את החובות לבנק, גילה תרם לא מעט כסף לחברי קונגרס. בנוסף, הוא ואשתו טיפחו פעילות פילנתרופית ענפה.

לפני שבועיים, כשהארגון קיים את הועידה השנייה שלו, הנשיא שמעון פרס (אשר לא כמו אנשי משרד החוץ המחרים, נפגש באפריל שעבר עם אנשי ג'יי סטריט) וציפי לבני אף שלחו מכתבי ברכה. כמו כן, חמישה ח"כים מקדימה וממפלגת העבודה (נחמן שי, דניאל בן סימון, יואל חסון, שלמה מולה ואורית זוארץ) אף הגיעו לכינוס בוושינגטון בצעד שעורר מחאה בקרב אנשי קדימה.

ספק אם אותם מכובדים, שלבטח זוכרים לדוידי גילה את פרק נסיכות ההיי-טק הישראלית ואת עסקת הענק עם אינטל, בקיאים בקורותיו העכשוויים והנוצצים פחות. עכשיו גם הם יודעים.

itay@globes.co.il