אין בי שום שנאה כלפי מתנחלים

א.

תזמון, אומרים, זה הכול בחיים. שלי בשבוע שעבר היה מחורבן למדי: ביום חמישי בערב התפרסם טור שכתבתי על תוקפנותם של חלק מהמתנחלים והקצנתם, ובלילה בין שישי לשבת נרצחה משפחת פוגל בהתנחלות איתמר באכזריות שמרתיחה את הדם. למהדורת האינטרנט של "גלובס" עלה הטור בשבת בבוקר, אחרי הטבח.

כמו כולם גם אני הוכיתי אבל, וכמו כולם גם אני חש ומשתתף בכאבם של בני המשפחה. יש דברים שהם בלתי נתפסים, בלי שתרצה הם מציפים אותך בזעם אפל ובתאוות נקם. כל מי שיש לו ילדים, כל מי שהוא בן אדם, לא יכול שלא להזדעזע עמוקות.

כמובן שחטפתי על הראש בטוקבקים, באימיילים ובפייסבוק. ואני עדיין חוטף. ודווקא בגלל זה נראה לי שאין מנוס אלא להמשיך ולעסוק בנושא, לחדד את הנקודה. יהיה זה לא לעניין, אפילו פחדני, לכתוב עכשיו על ילדים ואופניים וימים של שמש, נכון?

ב.

המוטיב שחזר על עצמו ברוב התגובות שקיבלתי הוא השנאה. רבים טענו שאני אנטישמי ושונא ישראל. אלה כמובן שטויות שאינן ראויות לתגובה. אשר לי, אני חש שאהבת ישראל היא מפעל חיי, ולבי פועם מגאווה על כך שאני בן לעם היהודי. אבל אם מישהו לא הצליח להבין את זה מהדברים שאני כותב כאן כל שבוע, הרי שאני לוקח את האחריות עליי.

העניין הוא שהיו גם רבים שטענו שאני שונא מתנחלים. היו כמה שאמרו שלעולם לא ראיתי מתנחל או דיברתי איתו. על העניין הזה ראוי להתעכב. ובכן, אני לא שונא מתנחלים בכלל. בחיי. נולדתי בציונות הדתית, גדלתי בה והתחנכתי בה. טוויסט נדל"ני קטן של הגורל מנע ממני להפוך למתנחל בעצמי. אני מכיר לא מעט מתנחלים. רבים מהמשפחה שלי מתנחלים. רק הבוקר דיברתי עם אחותי המתנחלת.

אין בי שום שנאה כלפיהם, אפילו לא טיפה. אפילו להפך. אני אוהב אותם ואוהב לפגוש אותם. אירוע משפחתי אצלנו תמיד מזכיר לי סצנה במערבון: הרבה גברים משופמים בחולצות משובצות שנושאים עליהם נשק חם. איך אפשר לא לאהוב את זה?

אז בואו ונוריד את עניין השנאה מעל הפרק, בסדר?

יותר מזה, אני רוצה לומר שאני מסתובב לא מעט בחברת שמאלנים, חלקם קיצוניים למדי, ושנאת מתנחלים זה דבר שכמעט ואינני פוגש. ברור שיש כאלה בשוליים. יש ביקורת, ודאי, וגם כעס, אבל לא הרבה יותר מזה, ולבטח לא הרבה יותר מהשנאה שקיימת בצד של המתנחלים, וזו לשון המעטה, כמובן. זרם השנאה חזק הרבה יותר מכיוון ימין לשמאל מאשר להפך.

ג.

עוד טענה שהועלתה הייתה שאני אוהב ערבים. ובכן, ודאי שאני אוהב ערבים. אני אוהב את כל בני האדם. כך לימד אותי הבודהא. אין בכך כדי ללמד סנגוריה על רוצחים מתועבים שהוציאו את עצמם ממעגל האנושיות.

אבל אני לא מאמין - ואסרב להאמין בכך כל עוד נשמה באפי - שיש ציבור, ערבים או מתנחלים, שהוא רע או טוב יותר בבסיסו מציבור אחר. הערבי הוא אדם כמו המתנחל. קצת מוזר לכתוב את זה, האמת, מרוב שזה מובן מאליו. אדם הוא אדם, והחיים הם הדבר היחיד שיכול להיקרא קדוש. זה בשבילי חלק ממה שמכונה השמאלנות שלי.

ואין בזה שום דבר המוריד מהאהבה שלי לבני עמי: כישראלי, ברור שאני כואב יותר את כאבו של הישראלי. כאבו כאבי, וגורלו גורלי. ברור לי שהסכין ששיספה את גרונו של אלעד פוגל בן הארבע כוונה גם אל גרוני ואל גרון ילדיי. הוא לא היה גדול בהרבה מהתאומים שלי, אלעד הקטן. גיל שכולו שמחה של גילוי העולם ותנופה של חיים שרק התחילו. עצם המחשבה על ההקבלה הזו היא כבר יותר מדי בשבילי.

ד.

ועכשיו, אחרי שכל זה נאמר, בואו נסתכל שוב על מה שקרה. כמה מהפרשנים מהצד השמאלי של המפה טענו שהמתנחלים ציניים בדרישתם להקים עוד התנחלויות.

מההיכרות השטחית שלי בת 40 השנים עם המתנחלים אני יכול לקבוע שהם האנשים הכי לא ציניים בעולם. מי שציני זו הממשלה והעומד בראשה, שמזדרזים להכריז על בנייה של מאות יחידות דיור בשטחים. מי שציני הוא זה שחושב שזה יעזור במשהו מלבד בלהמשיך ולהזין את המפלצת.

מי שציני הוא זה שאומר שמה שאירע, אירע רק בגלל ההסתה והשנאה אצל הפלסטינים, שהם חיות ואנחנו בני אדם, שאומר שלכל מה שקרה אין שום קשר לכיבוש ולמפעל ההתנחלויות.

אני לא בא לטעון פה שהשנאה נולדה בגלל ההתנחלויות. היא הייתה קודם. אני מכיר את ההיסטוריה. אבל היסטוריה היא דבר שיש לשנות, לא להתבוסס בו. צריך להתקדם קדימה, לפלס את הדרך מהמרק הסמיך והעכור של ההיסטוריה והשנאה אל עבר עתיד של שלום ושיתוף-פעולה. אני מאמין שזה אפשרי. זה לא ייקח יום, או דור, אבל זו הדרך היחידה.

הרוצחים הם לא תולדה בלעדית של ההסתה הפלסטינית. זו אמירה צינית של נתניהו, אדם שחי בלעדית בעולם של מילים. הרוצחים הם גם תולדה של הכיבוש. איך אפשר לומר שלא. סביר להניח שהם בשנות ה-20 לחייהם, דור שני לכיבוש. אני לא יודע איך אדם הופך למפלצת, אבל אני יכול לתאר לי שיותר מ-40 שנה של דיכוי הם דחיפה בכיוון.

ה.

אפרופו הדרישה הישראלית להפסקת ההסתה. בעודי כותב את הטור הזה, נחת בתיבת הדואר מאמר מאת חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו), תחת הכותרת הכה מופרכת "גזענות הגנתית": "הרצח באיתמר, כמו אירועי טרור רבים לפניו, מעורר תחושה שבכל זאת יש הבדל תרבותי, אנושי, ערכי, בין יהודים לערבים", כתבה. הערבים הם "עם צמא דם", היא טענה.

זו לא הסתה?

ו.

אנחנו שוכחים דבר אחד קטן: אנחנו החזק פה. אנחנו השולט. במאזן המתים בינינו לבינם בעשור האחרון אנחנו מובילים עליהם פי שישה. צריך להפסיק את מעגל ההרג הזה.

אין לי מתכון מדויק איך עושים את זה, אבל אני יכול לתאר לי שפשוט להפסיק ולעשות את זה מתישהו יהיה צעד בכיוון הנכון. וויתור על חלק מההתנחלויות הוא לא עניין של חיים ומוות עבורנו. הן לא באמת מגינות עלינו, ההתנחלויות האלה, אנחנו מגינים עליהן.

אומרים שאם לא לאיתמר, הרוצחים היו מגיעים לתל-אביב. אבל אולי, רק אולי, אפשר לחשוב על זה שלולא איתמר, אולי הרוצחים לא היו יוצאים בכלל מהבית. אני לא מדבר על כל הרוצחים שהיו בהיסטוריה, הם כבר יצאו - אני מדבר על הרוצחים של השבוע שעבר, וגם על הרוצחים הבאים, מכל הצדדים.

אני לא היפי. אני לא באמת חושב שאם ניסוג מהשטחים ביום ראשון יהיה פה גן עדן ביום שני. סביר להניח שנצטרך להמשיך ולחיות על החרב, גם שמאלני כמוני מבין את זה, אבל צריך להתחיל מאיפשהו.

גן עדן כנראה לא יהיה פה, אבל זה לא אומר שחייב להיות פה גיהינום.

ז.

השורה התחתונה של הטור הזה היא אותה השורה התחתונה של השבוע שעבר: אסור לתת לקיצוניים משני הצדדים לקבוע את הגורל של כולנו. הרוצחים הפלסטינים הם לא כל החברה הפלסטינית. הרוב שם רוצה בחיים נורמליים וטובים ובהפסקת הכיבוש. הם לא רוצחים.

כנ"ל גם בנוגע לצד שלנו. גם המתנחלים הקיצוניים הם לא כל החברה הישראלית. גם אצלנו הרוב רוצה בחיים טובים ובהפסקת הכיבוש. אסור לנו להיגרר עוד אל תוך המערבולת הזאת.

עוד התנחלות ועוד סיכול ממוקד הם נקמה טובה, מתבקשת אולי, אבל זה לא הדבר הנכון לעשותו.

הרהור

רבים מהמשפחה שלי מתנחלים. רק הבוקר דיברתי עם אחותי המתנחלת. אין בי שום שנאה כלפיהם, אפילו לא טיפה.