למי קראת מושחת?

אחד מיעדיה המרכזיים של מערכת אכיפת החוק, נוהגים לומר בכירים בפרקליטות, יועצים משפטיים לממשלה או מבקרי המדינה, הוא מאבק בשחיתות הציבורית. פרקליט המדינה, משה לדור, הצהיר מספר שבועות לפני החלטתו השבוע להעמיד לדין 18 חשודים בעבירות שוחד בפרשת הולילנד, כי בפרשה הזו "השחיתות נוגעת בשמיים".

שחיתות ציבורית, שחיתות שלטונית, השחיתות והשיח הציבורי והתקשורתי אודותיה נמצאים בכל פינה. אז מה זה בכלל שחיתות? עודף השימוש במילה הזו גרם לה להתרוקן לגמרי מתוכנה המבהיל, המדכא, הבלתי מוסרי והבלתי חוקי.

המילון מגדיר את המונח שחיתות כך: "התנהגות לא ישרה, לא מוסרית או לא חוקית, בעיקר בקרב אנשים המצויים בעמדות כוח".

תפקידה הקלאסי של העיתונות הוא התרעה על התנהגויות מעין אלה בקרב אנשי השלטון - וכך היא אכן עושה. אלא שבדרך, הופך השיח עיוור לגוונים השונים של התנהגות מושחתת: פקיד במינהל מקרקעי ישראל שמקבל טלפון מגיסו, המבקש ממנו להעביר את תיקו של חבר טוב מתחתית הערימה לראשה, נתפס אצלנו כחבר טוב המתנהג בצורה אנושית ותו לא.

הצרה היא שהכרסום ההולך ונמשך במשמעותה של המילה שחיתות, בגלל עודף שימוש, מחייב לעמוד ולהסביר גם לגבי התנהגויות פליליות ממש - התעשרות אישית על חשבון הקופה הציבורית ועושק משאבי הציבור - מה פה בדיוק לא בסדר.

שכבה שלמה של בעלי אינטרס מנצלים את הטשטוש כדי לטעון כי שיח השחיתות הוא מעטפת ריקה מתוכן, שדיבור על שחיתות יש, אבל שחיתות אין.

הפתרון המתבקש הוא רדיקלי, אבל אין מנוס ממנו: מחיקת המילה "שחיתות" מהלקסיקון העיתונאי. במקום אפשר לדבר על גניבה, מירמה ומתן הטבות. כל דבר שישוב וימחיש את האלמנט הקרימינלי וחסר המוסר של, ובכן, הקרימינלים שבשלטון.