איך זה יעזור לגלעד?

כבר מזמן יוזמה ציבורית לא זכתה לאהדה כזאת: במיילים, בפייסבוק וב-SMS'ים - קיבלתי עשרות פניות להצטרף ל-5 דקות ההזדהות עם גלעד שליט.

אני מודה שגירדתי את פדחתי במבוכה. אם המטרה היא להזדהות עם משפחת שליט - להראות לכולם עד כמה אנחנו מרגישים מחויבים לחייל שנפל בשבי; והלוואי שהייתי יכול לבנות על כך, שאולי מישהו משוביו ילחש על אוזנו של גלעד שאזרחי המדינה שבתו לרגע קט כדי להזדהות איתו, ויקנה לו רגע אחד של שמחה - הרי שאני מוכן לשבות ממלאכה גם ל-5 ימים, ולא ל-5 דקות.

אלא שהמסר הפעם היה מעורפל. הזדהות בלבד, או שמא לחץ על הממשלה לביצוע עסקה עם חמאס? אם עמידת ההזדהות הייתה מכוונת גם למען מטרה זו, הרי שעלי להודות למזלי הטוב, על כך שנמצאתי במקום מבודד יחסית בנגב, בדיוק בשעה היעודה.

התומכים בביצוע העסקה שתביא לשחרור שליט לא הצליחו עד כה לשכנע. העובדה שבעבר הסכימו ראשי ממשלה בישראל להיכנע ולשחרר מכלאם מאות אסירים תמורת גופות של חיילים, אינה טיעון רלבנטי בוויכוח הזה (למרות המורכבות המוסרית של שרטוט הקו, הנכון לטעמי, דווקא במקרה של שליט).

גם הטיעון, שלפיו המדינה מחויבת לעשות הכול למען חייל שבוי, משקף טוויסט ערכי מסוכן: חייל מוכרח להבין שהוא נדרש לתת את כולו, אפילו את חייו למען משהו גדול יותר, בעוד שהמדינה מחויבת לו בעירבון מוגבל - רק כל עוד המחויבות הזאת אינה באה על חשבון האינטרס הלאומי, שמכריע למרבה הצער, נגד עסקת שליט.

זו אמת קשה, אבל אני נאלץ להתייצב מאחוריה כאדם, כאזרח ישראלי, כלוחם לשעבר, כאב לילדים שיתגייסו בשנים הקרובות.

אז מה למדנו על עצמנו באמת מאותן 5 דקות השבוע? שאנחנו יפים? צודקים? מסוגלים לאחדות ולסולידריות חברתית?

ואולי דווקא שאנחנו מה-זה-בסדר, בתנאי שלא נדרש מאיתנו משהו שהוא יותר מהפסקת קפה קצרה.