שמונה לילות של אושר

1. רבות דובר על השינוי שערכה אופ"א בשלב שמינית הגמר של ליגת האלופות, במסגרתו מתחה אותו על-פני שמונה ימי משחקים שנמשכים חודש, במקום ארבעה ימי משחקים שנמשכים שבועיים בלבד. ביקורות נזרקו על ארגון הכדורגל האירופי על כך שהפך את המפעל החשוב ביותר שלו למסטיק ארוך. ביקורות מאוד מיותרות לטעמי: מי שבאמת אוהב כדורגל, פשוט קיבל אפשרות לראות יותר משחקים מהרמה הגבוהה ביותר בעולם (לא תמצאו רמה כזאת במונדיאל או ביורו). במקום שלב שמינית גמר שמנפק ארבעה ערבי צפייה עם ארבעה משחקי בלוקבאסטר, קיבלנו שמונה ערבים מענגים.

מה היה לנו בשמינית השנה: שני משחקים לפנתיאון של ברצלונה וארסנל; צמד קרבות עקוב מדם של מילאן עם טוטנהאם; שני מפגשים ענקיים ומלאי דרמה בין אינטר לבאיירן מינכן; וגם ריאל מדריד וליון שנתנו כדורגל עם שערים ועניין. עכשיו תחשבו כמה מהמשחקים האלו הייתם נאלצים לראות בתקצירים עלובים באמצע הלילה תחת שיטת שיבוץ המשחקים הישנה.

לפני שמבקרים את השיטה החדשה צריך לזכור גם את התרומה המכרעת שלה לתעשיית הכדורגל האירופי. אופ"א הגדילה את ההכנסות שלה מהצ'מפיונס ליג בעונת 2009/10 ב-33%, לסך של 1.09 מיליארד אירו. סיבה מרכזית לגידול הזה היתה הרפורמה בשמינית הגמר: יותר משבצות שידור עבור ערוצי הטלוויזיה בעולם גרמו להם לפתוח את הארנק ולשלם יותר עבור הזכויות (גם העברת משחק הגמר מרביעי לשבת, החזק יותר מבחינת רייטינג, תרמה לזינוק הכספי). מי שמרוויח מזה הן כמובן המשתתפות: אופ"א חילקה בעונה שעברה 750.9 מיליון אירו מההכנסות של הצ'מפיונס ליג בחזרה לקבוצות, קפיצה של 23% לעומת 2008/09.

אז אם הצופים מרוויחים, אופ"א מרוויחה והמועדונים מרוויחים - איפה בעצם הבעיה?

 ארסנל מול ברצלונה, צ'אבי, סמיר נאסרי, ליגת האלופות, צ'מפיונס ליג / צילום: רויטרס

2. אחד הדיונים הכי פופולריים שמייצרת הצ'מפיונס ליג אצל התקשורת והאוהדים הוא הניסיון לקבוע באמצעותה איזו ליגה היא הטובה ביותר בעולם. הדיונים האלו נשמעים בערך ככה: העונה יש לנו 3 אנגליות שהעפילו לרבע הגמר? סימן שהפרמיירליג מספר אחת; הסרייה A שלחה רק את אינטר לשלב הזה? הנה עוד אינדיקציה לדעיכה המדוברת של הכדורגל האיטלקי.

רק שהדיונים האלו מגוחכים וסתומים. קודם כל, מדובר על מפעל נוקאאוט, וככזה, הוא נותן אופציה גם לקבוצות קטנות להפתיע מדי פעם. לכן עונה אחת ספציפית לא יכולה להעיד על מגמה מסוימת. ברור למשל שב-2003/04, כשפורטו זכתה בליגת האלופות אחרי שניצחה בגמר את מונאקו, הליגות בפורטוגל ובצרפת לא היו הליגות הכי טובות בעולם.

אז מה בכל זאת יכולים ללמד אותנו שלבי הנוקאאוט של ליגת האלופות? אפשר לנסות להבין איזו ליגה מצליחה לייצר הכי הרבה קבוצות טובות לאורך שנים ארוכות (מבלי לקרוא אח"כ לליגה הזאת "הטובה בעולם"). עונת 1997/98 היתה הראשונה שבה החלה אופ"א להעניק מקומות למספר קבוצות מאותה מדינה בליגת האלופות. לפני כן, כל מדינה שלחה נציגה אחת בלבד, ולכן שלב רבע הגמר היה נגיש אפילו לקבוצות קיקיוניות יחסית כמו לגיה ורשה הפולנית או רוזנבורג הנורבגית. אז מה היה לנו ב-14 העונות שחלפו מאז 1997 ברבע הגמר (כולל המעפילות הטריות העונה): 25 הופעות של קבוצות ספרדיות; 19 איטלקיות; ולא פחות מ-31 העפלות של קבוצות אנגליות. אלו שלוש הליגות שמייצרות הכי הרבה קבוצות גדולות לאורך שנים, עם יתרון די בולט לפרמיירליג. הבונדסליגה הגרמנית, למרות שתקבל בעונה הבאה מאופ"א 4 נציגות לצ'מפיונס על חשבון איטליה שירדה ל-3, עדיין נמצאת הרחק מאחור - עם 15 נציגות בלבד ברבע גמר הצ'מפיונס מאז 1997 (כשבאיירן מינכן לבדה אחראית על 9 מהפעמים האלו).

המועדון בעל העוצמה הכי גדולה באירופה הוא מנצ'סטר יונייטד, שאמנם זכה בעידן ליגת האלופות רק פעמיים בתואר, אבל כמעט תמיד מגיע לשלבים הגבוהים: 11 הופעות בסך הכל ברבע הגמר. ברצלונה וריאל מדריד, אם תהיתם, רשמו 8 הופעות כ"א.

 ספורט