אנשי הכדורסל האירופי

לתוכנית הספורט הכי טובה בטלוויזיה הישראלית היום קוראים ONE ON ONE. התוכנית, שמשודרת (כפי שכבר כנראה ניחשתם) בערוץ החדש של ONE, היא למעשה פלגיאט של "אחד על אחד עם דני ענבר" ששודרה בערוץ הספורט, רק שבמקום דני ענבר המראיין הוא פיני גרשון ובמקום חצי שעה המרואיין, שבתוכנית שאני ראיתי היה עודד קטש, מתארח לשעה שלמה.

בכל מקרה, ONE ON ONE היא תוכנית טלוויזיה מצוינת בגלל פיני גרשון. גרשון הוא הרבה דברים שליליים - יהיר, גזען, מאוהב בכסף, ישראלי במובן הכי מכוער של המילה - אבל הוא גם איש חריף, אולטרה ורבלי, מצחיק, מבחין בין עיקר לטפל, מניפולטור מעולה, וכמובן היתרון הכי גדול שלו: הוא מבפנים. אם האורח הוא איש כדורסל, כמו בתוכנית עם קטש, גרשון יודע מה באמת קרה ב-99 אחוז מהפעמים שהוא מנסה לגרום לאורח לספר משהו שהוא לא רוצה לספר.

נכון שגרשון כמעט אף פעם לא חושף את כל האמת (יש לו עדיין יותר מדי אינטרסים), אבל כל כמה דקות הוא משחרר מידע כדי להזכיר (לצופים, ויותר חשוב: לאורח) שאם הוא רוצה הוא יכול. המידע הוא המקל שגרשון משתמש בו כשהגזר - הכריזמה הטבעית שלו - לא עושה את העבודה, למשל סיפור על איך שמעון מזרחי זרק פח אשפה על קטש בחדר ההלבשה מתישהו בשנות ה-90, שבא לאחר שקטש היה דיפלומטי מדי בתשובה לשאלה על מזרחי.

קטש אפילו לא ניסה להיות דיפלומטי בקטע הכי מעניין ובוודאי הכי חשוב בתוכנית. זה קרה כשגרשון שאל אותו אם הוא מקנא בעומרי כספי על הקריירה שכספי עושה ב-NBA, כי קטש הרי חתם על חוזה עם הניקס שלא מומש בגלל השביתה ב-1998. קטש קודם כל הבהיר שהוא לגמרי מפרגן לכספי, ואז אמר שהוא "לא מחשיב את ה-NBA עד כדי כך שזה היה החלום שלי לשחק שם".

קטש נימק את הסלידה שלו מהכדורסל האמריקני בכך שהוא "לא מבין איך האנשים האלה רואים כדורסל; אם ריקי רוביו בחירה חמישית בדראפט וליאור אליהו לא שם, זה אומר הכל". בשלב הזה קטש וגרשון, שגם הוא רחוק מלהיות מעריץ של ה-NBA, התפנו לרדת על היכולת של רוביו בניצחון של ברצלונה על מכבי ת"א ביד אליהו (הוא קלע 6 נק' ומסר 2 אס') וגרשון השתחצן שהוא אמר כבר לפני שנים שמרוביו לא ייצא שום דבר.

לפני שנגיע לליבת האיוולת של קטש וגרשון צריך להפריך את הטיעונים שלהם נגד רוביו. הסיבה שרוביו נבחר חמישי בדראפט של 2009 בגיל 19 (השנה הוא יהיה בן 21) היא שהאמריקנים - במקרה הזה קווין מקהייל, שחקן אגדי ומנהל לא יוצלח במינסוטה - מסתכלים על התקרה המקצועית של השחקן ולא על היכולת שלו ברגע הנתון. והתקרה של רוביו הרבה יותר גבוהה מזו של אליהו.

רוביו הוא פוינט גארד מובהק - מצרך שיש בו חוסר בכדורסל של שנות האלפיים. הוא מספיק גבוה (1.92 מטר) ומספיק מהיר להתמודד עם הגארדים ב-NBA, יש לו ידיים שכמעט נוגעות ברצפה מרוב שהן ארוכות, הוא שומר אחד על אחד עצום, חודר פנטסטי לסל ובוגר מעבר לשנותיו. החיסרון של רוביו מוכר: אין לו קליעה מחצי מרחק ומהשלוש. זה חיסרון שיחסית קל להעלים; כל מה שרוביו צריך לעשות זה להעביר קיץ באולם אימונים ולא להפסיק לזרוק. ואם רוביו היה מגיע למינסוטה זה בדיוק מה שהיו מכריחים אותו לעשות. דריק רוז, שיזכה ב-MVP העונה, הגיע לשיקגו לפני שלוש שנים עם קליעה לא יותר טובה משל רוביו. העונה הוא קלע יותר שלשות מבשתי העונות הראשונות שלו יחד.

כשאליהו, כישרון התקפי יותר גדול מרוביו גם אם חסר קליעה בדיוק כמוהו, נבחר במקום ה-44 בדראפט 2006 הוא לא היה רחוק מהתקרה שלו (ב-NBA): סמול פורוורד רך כמו מרשמלו שיכול לרוץ את המגרש ולסיים נהדר בצבע אבל לא יכול לשמור על המפלצות האתלטיות בעמדה שלו ויעוף ליציעים בכל מאבק על ריבאונד. העובדה שקטש לא רואה את זה היא מטרידה. העובדה שקטש מרשה לעצמו לזלזל בכדורסל של ה-NBA, שמנוהל ומנותח ומשוחק ברמה שבאירופה, ובוודאי בישראל, לעולם לא יתקרבו אליה, מעידה על בורות מהסוג החמור ביותר: בורות שאינה מודעת לעצמה.

***

כדי להבין למה מודעות עצמית היא גם הבעיה של הצדדים בסכסוך העבודה ב-NFL, שהשבוע הסלים עד כדי פיצוץ, צריך להבין את הקונטקסט של האירועים. המשא ומתן בין הבעלים לארגון השחקנים מתנהל על רקע המידע על הנזק המוחי שגורם פוטבול. הנזק המוחי הזה קיבל בשנתיים האחרונות שם: התנוונות מוח כרונית (C.T.E - chronic traumatic encephalopathy), מחלה נוירולוגית שאובחנה אצל אנשים שסבלו סוג של טראומה מוחית שוב ושוב. יש לה הרבה מהמאפיינים של אלצהיימר: היא מתחילה עם שינויים אישיים והתנהגותיים, אחר כך מגיעים ביטול עכבות ומזג חם, ובסוף שיטיון.

דייב דיורסן, שחקן הגנה מעולה שזכה באליפויות עם שיקגו ברס ב-1985 ועם הניו יורק ג'איינטס ב-1990, עבר את כל השלבים האלה. דיורסן פרש מפוטבול ב-1993, הקים חברת מזון שעשתה אותו איש אפילו עוד יותר עשיר, למד בבית הספר למנהל עסקים של הארוורד וישב בדירקטוריון של נוטרדאם, האוניברסיטה שבה הוא למד ושיחק. בשנים האחרונות משהו בו השתנה. הוא התחיל להכות את אשתו ובסופו של דבר התגרש. החברה שלו התרסקה. דיורסן, שהיה מאוד פעיל בארגון השחקנים גם אחרי הפרישה, ידע ששיטיון מוחלט הוא עניין של לא הרבה זמן. ב-17 בפברואר הוא התאבד בירייה ללב, לא לפני שהשאיר הוראות לבני משפחתו לתרום את מוחו למחקר שיחשוף עוד מידע על נזקי הפוטבול.

הסיפור של דיורסן, שהימם את התקשורת האמריקאית, מוכיח ששני הצדדים בסכסוך לא באמת מבינים מה באמת קורה סביבם. המשא ומתן בין הבעלים לשחקנים התפוצץ בגלל דבר אחד: כסף. אבל בזמן שהבעלים והשחקנים מתקוטטים על כסף, שעון החול של הפוטבול כמשחק, כתופעה התרבותית הכי בולטת באמריקה בחמישים השנים האחרונות, התהפך. המידע על C.T.E ימשיך להצטבר. באיזשהו שלב, בדיוק כמו שקרה לאגרוף, הציבור יפנה גב לספורט שמטיל מומים נוראיים במשתתפים בו. במקום להתכנס סביב הנושא החשוב היחיד על סדר היום - איך משנים את המשחק כדי שהוא לא יהרוג אנשים - הבעלים דורשים להוסיף שני מחזורים לעונה הרגילה, והשחקנים עסוקים בספרי החשבונות של הבעלים.

אם הם לא יתעוררו בזמן, היום שבו דיורסן התאבד ייזכר, בפרפראזה על השיר המקסים של דון מקלין, כיום שבו הפוטבול מת.