למה דווקא עכשיו תוקפים את לוב?

אתמול בערב (מוצ"ש), דקות לאחר סיום ועידת פריז שלכול ברור היה שהיא ועידת חותמת גומי, המריאו חמשת המטוסים הראשונים מבסיס סט. דיזייה בצרפת. דקות אחר-כך היה לטנק אלמוני של כוחות קדאפי הכבוד המפוקפק להיות המטרה הראשונה במבצע "שחר האודיסיאה" - מבצע צבאי, שמטרתו - ובכן, מה מטרתו בעצם?

התשובה לכאורה ברורה: מועצת הביטחון של האו"ם הודיעה שיש לעצור את האלימות בלוב, ועשתה זאת ברוב של עשר מדינות בעד וחמש נמנעות. יש לנקוט את כל האמצעים, אמרה ההחלטה - רק שלא פורט לאילו אמצעים הכוונה, ובעיקר - מיהו זה שתפקידו לנקוט אותם?

לזכות מדינות המערב ייאמר, שכמה מלקחי אפגניסטן ועיראק נלמדו: לוועידה לא הוזמנו רק מנהיגי המערב. אמנם בהסתודדות הקובעת נכחו המחליטים באמת - הילארי קלינטון (אובמה בסיור חשוב באמריקה הלטינית), סרקוזי וקמרון, אבל על ההחלטה חתומות גם מדינות ערביות. המבצע לא ייעשה בניהול נאט"ו - הברית אמריקנית מדי, ומזוהה עם מלחמת אפגניסטאן; ומזכ"ל הליגה הערבית, עמר מוסא ומזכ"ל האו"ם, באן קי מון, נכחו כדי להעניק תמיכה, להראות שזו לא עוד מלחמה - שלישית תוך עשור - אימפריאליסטית אמריקנית מערבית נגד אומה מוסלמית.

וזה לא עוזר. כי בסופו של דבר, לפחות בגלי התקיפה הראשונים של מבצע "שחר האודיסיאה" (איזה מחשב העלה את השם הפואטי הזה?) משתתפות המדינות הבאות: ארה"ב, בריטניה, צרפת, איטליה וקנדה. תסכימו עמי שהמדינות האלה הן לא מגוון מייצג של העולם כיום. ורוסיה, שנמנעה במועצת הביטחון, רוקדת כדרכה בקודש על כל החתונות - מגנה את קדאפי, אבל מגנה את המבצע הצבאי. וכלי הנשק - שוב, כמו בתחילת מלחמת עיראק השנייה, הפצצות מן האוויר, מטחי טילי טומאהוק מצוללות.

אנו לא באים בכוחות קרקע, שב ומדגיש אובמה, שזיכרון עיראק, אפגניסטן ואם תרצו וייטנאם צרוב היטב במחשבות בוחריו. אנו לא באים להפיל את קדאפי, אנו באים להגן על אזרחים. מטרה ראויה, אבל חייבת להישאל השאלה - מדוע רק עכשיו, כשקדאפי כמעט השלים את השתלטותו מחדש על המדינה, ובעיקר מדוע בלוב? יש הרי לא מעט מקומות בעולם שבהם נטבחים אזרחים, נרדפים ומעונים על-ידי ממשלותיהם.

אז אולי קדאפי החציף פנים מדי, התרברב מדי. אולי לאירופה - זו פעם ראשונה שבה בריטניה וצרפת מובילות מהלך צבאי כזה מאז מבצע סיני ב-1956(גרמניה לא משתתפת במבצע) - יש אי-נעימות מסוימת. בריטניה בשל קשריה ההדוקים עם משטר קדאפי והשחרור התמוה של מחבל לוקרבי; צרפת בשל תמיכתה בבין עלי, רודן תוניסיה, עד הרגע האחרון; וכעת הן מנסות להפגין את סמכותן המוסרית, וחוששות גם מן הסתם מגלי פליטים לובים אם ינצח קדאפי.

מעבר להפחדותיו של קדאפי בדבר מעורבות אל-קאעידה במרד נגדו, שאי אפשר לבטלן על הסף, מעבר לציניות של רוסיה וסין המתנגדות לכל אמירה אוניברסלית על זכויות אדם, יש כאן באמת שאלה עקרונית: האם מעתה המערב, העולם, עומד לתמוך בכל מרד נגד שלטון לא סימפטי? עד כה זה לא נעשה. יתרה מזאת: גם כיום זה לא נעשה. מעבר לגינוי רופס, לא ראינו טילי טומאהוק ומטוסי-קרב מעל מנאמה בירת בחריין, צנעא, דרפור, זימבבווה חוף השנהב, טיבט. וגם לא נראה.

ומה הלאה? מה המטרה? נניח שקדאפי מסיג את כוחותיו, אך נשאר בשלטון. האם לוב תחולק לשתי מדינות? מי ינהל את המדינה, מי ייצג אותה? המערב היה שמח אם קדאפי היה מבין את הרמז, מתפטר ויוצא לגלות. קברניטיו מקווים שהלחץ הבינלאומי והפנימי יביא להפלתו. אולי, אולי לא. בכל מקרה, אם המערכה תימשך זמן רב סבל האוכלוסייה הלובית לא יקטן, וארה"ב אמורה לזכור היטב, שסילוק רודן באמצעות עוצמה צבאית, הפלת פסליו וכיבוש ארמונותיו מתקבלים בצהלות שמחה, מטחי אורז ובהכרת תודה בהתחלה - ורק בהתחלה.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1 ועורך "ימים ששינו את העולם"