במאי שנת 2000 הונחה הפצצה, או יותר נכון, הרימון, על שולחנם של ראשי קבוצת אי.די.בי: רימון בן שאול, מנכ"ל החברה הבת כלל תעשיות, הודיע על כוונתו לפרוש מתפקידו ולעבור לקבוצת ההשקעות התוססת של איציק שרם, במעמד של מנהל-שותף. תילי תילים של פרשנויות נכתבו באותה תקופה על המעבר הצפוי. דומה שמעולם קודם לכן לא עסקה התקשורת הכלכלית בכזו אינטנסיביות בעתידו של מנהל שכיר.
אבל בן שאול לא היה עוד מנהל בכיר. הוא היה הכוכב הגדול בשמי הניהול, הסוס המנצח בשוק שבו יצא לדרך מרוץ התגמול למנהלים בכירים שכלל שכר של מאות אלפי שקלים בחודש, ואופציות בשווי של מיליונים. תחת ניהולו הפכה כלל תעשיות של שלהי שנות ה-90 לחברת ההשקעות הגדולה והדינמית במשק, גוף עתיר רווחים ובעל שפע השקעות מבטיחות בהון סיכון.
האסטרטגיה שהנהיג בן שאול בקונצרן הכתיבה יציאה מתחומי התעשייה המסורתית והתמקדות בחברות טכנולוגיה, שהניבו רווחים אדירים לתיק ההשקעות של כלל בתקופת הבועה. לאלה נוספו מהלכים מוצלחים כמו מכירת החזקות הקונצרן באי.סי.איי, ורכישת הבעלות המלאה במשאב, בעלת מונופול המלט נשר.
משפחת רקנאטי, אז בעלת השליטה בקבוצת אי.די.בי, ידעה לתגמל היטב את המנהל הכוכב שלה, ופינקה את בן שאול בשכר יוצא דופן לאותה תקופה. ב-1999 עמדה עלות שכרו על 4.4 מיליון שקל, וב-2000 היא צמחה ל-7.3 מיליון שקל.
אבל לבן שאול זה לא הספיק, הוא רצה את הכסף הגדול באמת, זה שזורם לכיסיהם של בעלי המניות. כשמשפחת רקנאטי סירבה להפוך אותו לשותף בעסקיה (כך על פי ההערכות), שמחו שרם ושותפיו, יאיר פודים ואביגדור קלנר, יוצאי קונצרן כלל בעצמם, להציע לו חבילת תגמול אטרקטיבית במיוחד.
כמנהל עסקי הטכנולוגיה של פולאר תקשורת, מקבוצת פולאר השקעות, הובטחו לבן שאול שכר חודשי "סטנדרטי" של מעל מאה אלף שקל בחודש, ולצדו מניות ואופציות בשווי תיאורטי של כ-10 מיליון דולר.
תהילת העבר התפוגגה
בפרספקטיבה של עשר השנים שחלפו מאז, ניתן לקבוע שבן שאול הימר על הסוס הלא נכון. אבל אפשר גם ללמוד מהסיפור שלו משהו על הכתרים שהתקשורת ממהרת לקשור לראשיהם של מנהלים-כוכבים, ועל האופן שבו מושפעים מכך מעסיקיהם, שמזדרזים לתגמל אותם בסכומים דמיוניים, שספק אם ניתן למצוא להם הצדקה בתוצאות שהם מביאים על פני זמן.
כשנכנס בן שאול לתפקידו החדש, בסוף בינואר 2001, זה כבר היה עולם כלכלי שונה לחלוטין. מפולת מניות הטכנולוגיה בבורסה האמריקנית, אילצה את כלל תעשיות, החברה שהותיר מאחור, למחוק מאות מיליוני שקלים מההשקעות שביצעה בתקופת בן שאול.
גם פולאר תקשורת, האכסניה החדשה של בן שאול, נחבטה קשות כתוצאה מהתפוצצות בועת ההיי-טק. בעקבות הפסדיה הנערמים נאלצה החברה לגנוז את חלומות ההנפקה של עסקי הטכנולוגיה שלה, ועמם נגוז גם חלום האקזיט של בן שאול, שמחבילת התגמול ההונית שלו נותר אוסף ניירות חסר ערך.
עם השנים החולפות והביצועים העסקיים הפושרים שהגיעו עמן, התפוגגה גם תהילת העבר של בן שאול. בשלוש השנים האחרונות הפסידה פולאר תקשורת קרוב ל-200 מיליון שקל, לא מעט בשל השקעה שאפתנית בחברת הדפוס הדיגיטלי ניפסון, שיזם בן שאול ואשר סופה שירדה לטמיון. שווי השוק של פולאר תקשורת עומד היום על 26 מיליון שקל בלבד, ורואי החשבון שלה מציינים כי יכולת פירעון התחייבויותיה מותנית בהצלחת תוכניות ההנהלה למימוש נכסים, שאיננה ודאית.
באחרונה, בעקבות הקשיים שאליהם נקלעה קבוצת שרם, עברה השליטה בפולאר תקשורת לידי איש העסקים היהודי-איטלקי דן דוד. מהדוחות הכספיים שפרסמה החברה בסוף השבוע, עולה כי בתחילת חודש מארס, בהסכמתו של בן שאול, נכנסה לתוקפה תקופת הודעה מוקדמת בת שנתיים (!) שבסיומה, אי שם בתחילת 2013, הוא יעזוב את תפקידו כמנכ"ל החברה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.