רישום מאגרי מידע - חובה מיושנת

הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט) דחתה לאחרונה יוזמה לפטור משרדי עורכי דין מחובת רישום מאגרי מידע. ברשות לא קיבלו את הטענה כי קיומם של מאגרי מידע במשרדי עורכי דין מהווה עובדה ידועה, ואין צורך טכני ברישום כדי להכריז על כך. יותר מכך לא רצו שם להיות גורם הפוטר עורכי דין מחובה הקיימת בחוק, גם אם היא נתפסת כמיותרת.

עורכי הדין לא לבד. חובת רישום מאגרי המידע הקבועה בחוק חלה כמעט על כל גורם עסקי המחזיק מאגר ממוחשב של תשלומי משכורות עובדיו, שחייב לבצע רישום של מאגר המשכורות. זאת, לפני בחינת מעמדם של יתר המאגרים שברשותו.

מצב זה הוליד כמות עצומה של בקשות, שברמו"ט הפסיקו כבר מזמן לנסות לתת לכל אחת תשומת-לב, והן מאושרות אוטומטית, בהתאם ללשון החוק, 3 חודשים לאחר שמוגשת הבקשה בגינן.

המצב הזה מעלה מספר שאלות - האם הפך רישום מאגרי המידע לחובה ארכאית, שהצורך האמיתי בה כבר חלף מהעולם? האם החובה הזו לא מכבידה היום, יותר מאשר מסייעת לפעולת הרשות, ויותר מכך, גוררת תשלום אגרות שהן מס מיותר ולא מוצדק?

האפשרות לאגור מידע על האזרח, בין אם בידי הרשויות ובין אם בידי תאגידים הפרטיים, וההכרה בסכנה הטמונה בכך לפרטיותו של האזרח, נולדו לראשונה עוד בחזונו האפוקליפטי של ג'ורג' אורוול על "האח הגדול".

אותם מאגרים, המכילים מידע רב כל-כך על האזרח, שימשו תמיד גם כמטרה נוחה לגורמים שביקשו לנצל את המידע הרב המצוי במאגרים לטובתם, לא תמיד ברוח החוק, בלשון המעטה.

החובה לרשום את כל המאגרים האלה נולדה ככלי לפיקוח על המאגרים על-ידי מיפוי מדויק של מיקומם. פעולת הרישום נתפסה גם כמסננת, המתבטאת בסמכות רשם מאגרי המידע להימנע מרישום מאגר, אשר לדעתו מטרתו אינה חוקית.

אבל מה שהיה נכון ב-1981, כאשר חוקק חוק הגנת הפרטיות, אינו תואם את המצב הטכנולוגי של היום. הרגולטור אינו זקוק היום לרישום כדי לאתר היכן נמצאים מאגרי מידע. ניתן למצוא אותם כמעט בכל גוף עסקי, שלא לדבר על גופים גדולים כמו בנקים, חברות סלולר, חברות אשראי, ביטוח וכל גוף שמנהל מועדון לקוחות.

המודעות הגוברת בציבור לשימוש במידע שנאסף עליו מגבירה גם את היקף התלונות המגיעות לרשות על שימוש בלתי ראוי במידע, וחושפת בפני הרשות את העבריינים הפוטנציאליים. במצב הזה חובת הרישום נתפסת כחובה מיושנת ומיותרת, ובעיקר כזו המחמיצה את המטרה שלשמה נקבעה.

לפני כ-6 שנים הוקמה במשרד המשפטים ועדה שהתבקשה לבחון את הנושא. לפני 4 שנים היא הגישה את המלצותיה. חובת הרישום, קבעה הוועדה, אינה אלא מעצור בדרכו של הרגולטור לאכיפת החוק. מלבד מאגרים רגישים במיוחד ומאגרים המשמשים לשירותי דיוור ישיר, המליצה הוועדה לבטל את חובת הרישום כליל.

מאז שהוגשו המלצות הוועדה, שרים באים ושרים הולכים במשרד המשפטים, אך החוק נשאר אותו חוק, כמו קפאה הטכנולוגיה על מקומה. באותו משרד מצאו מאז זמן לחוקק חוקים שרק הגבירו את הפגיעה בפרטיות, כמו החוק המאפשר למשטרה, כמעט ללא גבולות, לקבל את נתוני התקשורת שלנו, או החוק העוסק בתעודת הזהות הביומטרית.

ומה לגבי חוק שייעל את מערכת האכיפה ויגן עלינו האזרחים מפני שימוש לא מבוקר במידע המצוי עלינו? חוק כזה, מסתבר, יכול להמתין בסבלנות לתורו.

עו"ד דן חי, מחבר הספר "ההגנה על הפרטיות בישראל", מכהן כיו"ר הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין.