אירופה מאבדת את זה

עולם הכדורגל טרם נרגע מהבחירה הכפולה של הוועד המנהל של פיפ"א בנוגע למדינות שיארחו את הטורניר היוקרתי ב-2018 ו-2022, ובחודשיים הקרובים תעלה בפעם הראשונה מאז הקמת הארגון ב-1904 השאלה - האם המשחק הפשוט הוא אוניברסלי או אירופי? הקטארי מוחמד בין-חמאם, יו"ר התאחדות הכדורגל של אסיה ואחד האישים הבולטים בתנופת הכדורגל בעולם שמחוץ לאירופה, החליט שהגיעה העת למהפך המחשבתי, והוא יעמיד את עצמו ב-1 ביוני מול ספ בלאטר בבחירות לנשיאות פיפ"א.

מוסדות הספורט הבינלאומיים נוצרו בעידוד הוועד האולימפי הבינלאומי ונוצקו בדמותו, וכפי שמוסד הגג של הספורט פנה לשדרה של אצילים ובעלי הון אירופים, כך גם התאחדויות הספורט הבינלאומיות. שמונה המדינות המייסדות היו אירופיות, ורק בשלב מאוחר יותר הצטרפו מדינות מחוץ ליבשת. בראש פיפ"א עמדו רק אירופים, פרט לרבע מאה בשליטת ז'ואאו האוואלנז' מברזיל.

אלא שביחס למתרחש בענפי ספורט אחרים, הכדורגל טרם יצא מהקיבעון המחשבתי האירופי שלו. ראשי פיפ"א טרם הבינו שהמשחק הוא אוניברסלי עד שיש לפזר את מרכזי הכוח מחוץ ליבשת המייסדת.

אי אפשר לטעון להובלת ענפי הספורט מצד אחד ולהציג שלטון ריכוזי חד-ממדי מצד שני. זו הסיבה שבין-חמאם חש שהארגון, שבו חברות 208 התאחדויות כדורגל מכל העולם, בשל דיו לחשיבה פלורליסטית יותר, ו-13 שנותיו של בלאטר השווייצרי בראש הארגון סייעו לבין חמאם להדגיש כי הכדורגל העולמי בשל לשינוי.

***

כדי להבין מדוע הספורט בשל ל"יציאה" מאירופה, צריך לבחון את השינויים שהוא עובר. באופן כללי, הספורט העולמי בעשורים האחרונים התחיל לנוע מזרחה, לכיוון אסיה. עד 1988 אירחה אסיה פעמיים את המשחקים האולימפיים, ובשני המקרים היה מדובר ביפן (טוקיו 1964 וסאפורו 1972). אלא שב-23 השנים האחרונות אירחה היבשת המאוכלסת ביותר בעולם שלוש פעמים את המשחקים האולימפיים (סיאול, בייג'ין ונגאנו), פעם אחת את משחקי הנוער האולימפיים (סינגפור) ופעם אחת את טורניר גמר גביע העולם בכדורגל (יפן-דרום קוריאה ב-2002).

התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, התאחדות הספורט המובילה בעולם אחרי הכדורגל, הפנימה את השינוי: עד 2007 התקיימה רק אליפות עולם אחת באסיה (טוקיו 1991), ובשמונה השנים שבין 2007 ל-2015 יתקיימו באסיה שלוש אליפויות עולם, כאשר בראש התאחדות האתלטיקה הבינלאומית עומד לאמין דיאק מסנגל.

הכוח לשינוי מתחיל גם בשינוי מאזן הכוחות הפוליטיים. אסיה היא היבשת המתעוררת במוסדות הוועד האולימפי הבינלאומי עם 24 חברים, שנייה רק לאירופה שמקדימה אותה עם 46 חברים. כבר לא ניתן להתעלם ממיליארדי תושבי היבשת ומהכוחות המניעים את הספורט שכמעט ולא היה קיים ממזרח לאירופה.

האיום הגדול ביותר על ההגמוניה האירופית של הספורט התחולל במשך עשור שלם באמצע המאה הקודמת. סוקארנו, שליט אינדונזיה, וגמאל עבד אל-נאצר, שליט מצרים, הוציאו אל הפועל את שיתוף הפעולה האפרו-אסיאני בתחום הספורט. השניים יצאו כנגד האימפריאליזם המערבי של השליטה במוסדות הספורט, והקימו את "משחקי העמים המתעוררים" שהתקיימו בג'קרטה ב-1963. בכך הצליחו לערער את ההכנות למשחקים האולימפיים הראשונים שנערכו באסיה (טוקיו) שנה מאוחר יותר.

תמורות מדיניות וכלכליות באסיה ואפריקה הביאו לגוויעת הרעיון הפוליטי של השתלטות על הספורט מבחוץ. אך מה שלא הצליח לפני חמישים שנים נמצא בתהליך ברור של שינוי. אירופה אמנם היא המרכז הכלכלי של התאחדויות הספורט וגם מקום מושבן, אבל האחיזה המוחלטת שלה בספורט הולכת ופוחתת.

"האיום" של בין-חמאם מגובה בעיקר במאזן הכוח הדמוגרפי בתוך פיפ"א. אסיה ואפריקה ישלחו להצבעה בציריך 100 נציגים של מדינות החברות בפיפ"א; אירופה, שכנראה לא תתמוך באופן מלא בבלאטר, שולחת 52 נציגות בלבד.

***

דוגמה קטנה למקום אחר שבו העולם החדש, זה שנע מזרחה, הצליח להדיח שלטון אירופי, התרחשה לפני חמש שנים. אז נבחרה הנסיכה האיה אל בינת אל חוסיין, אחותו של המלך הירדני עבדאללה ורעייתו של אמיר דובאי, להיות הנשיאה הראשונה מאסיה של התאחדות הרכיבה הבינלאומית - ענף שההגמוניה האירופית שלו גדולה בהרבה מזה של הכדורגל.

אם בין-חמאם יציב חזון חדש שנציגי המדינות הלא-אירופיות ידבקו בו, יהיה ביכולתו להיות אישיות הספורט הבכירה ביותר מעולם באסיה. אם אנגליה, שבעת הקמת פיפ"א סירבה להצטרף למדינות המייסדות בטענה שהיא צריכה לקבל זכויות יתר בהצבעות בנוגע לחוקת המשחק בשל העובדה שהמשחק במתכונתו הממוסדת נוצר בתחומה, הבינה שעליה לרפות את ידיה - כך גם הגוש האירופי יצטרך להבין שבמוקדם או מאוחר האחיזה בניהול הענף המוביל בעולם אינה נחלתו בלבד.