ספר עם ביצים

היה לי שבוע עמוס לעייפה. לימדתי ובישלתי עד שיצא לי עשן מהאוזניים, ואז בישלתי עוד קצת והעברתי עוד סדנה. ועוד אחת. ככה זה כשאתה וורקוהוליק. לא באמת משנה באיזה מקום גיאוגרפי אתה. אפשר לחיות בתוך בוסתן פורח בין כלניות לברוקולי, ועדיין להרגיש את פרגולי האמביציה מכים בגבך. אפשר להחליט אלפי החלטות וליצור מערכת אקולוגית מושלמת לחיים רגועים ומלאי השראה, ועדיין להיות רדוף ומלא אשמה אם חס וחלילה יש לך יום פנוי אחד קטן ביומן.

במקרה שלי אפשר באמת להאשים את הגנטיקה. אימי האהובה הייתה קמה בחמש בבוקר. מכבסת, תולה, מגהצת, מבשלת ועושה ספונג'ה. אחר-כך עובדת במשרד ואופה עוגיות. כנראה ירשתי ממנה את מה שנקרא חריצות ובעצם אינו אלא פעלתנות-יתר. מאבי היקר רכשתי אמביציה. זהו שילוב קטלני שמזיז הרים וטראסות, ומייצר קריירות. מה שקורה בפנים הוא כבר סיפור אחר, אבל על זה לא בא לי לספר לכם עכשיו. יש גבול להתערטלות הפומבית שלי. בסופו של דבר, זהו מדור בישול עם מתכונים, ולא כורסה טיפולית.

אבל בתוך כל הסירים המשקשקים וצלצולי כוסות הקריסטל, בכל-זאת היו לי כמה רגעים של חסד. כשחזרתי מאימון הכושר באחד הערבים עייף במיוחד, חיכתה ליד פתח הבית שקית קטנה. בתוכה נחו שתי חתיכות בוטרגה קטנות ועסיסיות למראה. הבוטרגות ישבו ליד ספר עב כרס של נעמי קליין: "דוקטרינת ההלם. עליית הקפיטליזם של האסון" בהוצאת אנדלוס. אינני מכיר את נעמי קליין, ומרפרוף בכריכה האחורית התברר שזהו ספר מהסוג שאינני נוהג לקרוא בדרך-כלל, ספר על כלכלה. מה לי, טבח שכמוני, ולזה, ואיך בכלל הספר והבוטרגה הגיעו אליי

התעלומה לא ארכה זמן רב. מהר מאוד גיליתי שמחכות לי כמה הודעות SMS בנייד. האחת הגיעה משכני המופלא אהרוני, שיעץ לי לקרוא בספר הנ"ל. השנייה הייתה מרונן, בונה הטאבונים מאלקוש, שבה הוא מסביר שעבר במקרה במתת והשאיר לי בוטרגה שהשכן שלו מכין. עצם המילה בוטרגה - ביצי דגים של בורי או טונה, כתומות ודחוסות בטעם של ים, שנכבשו במלח וצופו בשעווה - העלתה בי זיכרונות.

לפני עידן ועידנים, בימי לימודי בפריז בשנות השמונים, נהגתי ללכת למשרד של ראול והיבר, חבריו הטובים של אבי, כדי להרגיש קצת בבית. היבר היה מוציא בוטרגה מהמטבח, פורס אותה דק-דק ושם בקבוק בוכה בוקבוזה, שזוקקה מדבלים טוניסאיות. היבר היה מספר על טוניס של פעם, כאילו הבוטרגה פתחה לו את דלתות הנשמה. אני הייתי צעיר, מבולבל ומלא כעס, והבוטרגה הייתה סוג של נחמה בתוך ים של צער בלתי מובן.

עכשיו הייתי רעב, והכנתי לי את ארוחת הערב המסורתית שלי: חביתה עם טוסט וכמה עגבניות עם בצל. זה מה שאני אוכל אחרי הליכה מאומצת בחדר הכושר. הפעם פרסתי בנדיבות גם מהבוטרגה, והנחתי על הטוסט עם פרוסות בצל. הבוטרגה הייתה מפתיעה באיכותה. עסיסית ולא מלוחה מדי. אחר-כך התפניתי לדוקטרינת ההלם, שהתגלה כספר מרתק המתאר כיצד אסכולת שיקגו בניצוחו של מילטון פרידמן, הכלכלן עטור זרי הדפנה, הובילה את השתלטותה של אידיאולוגיית השוק החופשי ושיגעון ההפרטה אחרי מהפכת פינושה ב-1973, דרך מלחמת פוקלנד וכלה בסופת ההוריקן קתרינה. הקטסטרופה שהתחוללה בניו אורלינס, מתברר, גרמה להפרטת כל מערכת החינוך בעיר, בין שאר ההפרטות.

אני קפיטליסט דמיקולו קטן, אבל הספר הזה גרם לי לחשוב קצת. במיוחד לאור העבודה שחברי הטוב, עומרי בן שחר, מכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת שיקגו, ומהווה חלק מהאסכולה הזאת שקליין כל-כך מתעבת. משלוח המנות הקטן והעסיסי הזה של דוקטרינת ההלם היה מבעית, משום שהוא מתאר את ההשתלטות התאגידית על חיינו תחת שם הקוד "שוק חופשי". ספר חובה לכל קפיטליסט קטן ומושתן כמוני, ואולי גם ספר חובה לנערי האוצר ולמר שטייניץ הנכבד. בכל מקרה, תוך כדי קריאה נזקקתי מדי פעם לעוד פרוסה של בוטרגה כדי להתחזק מעט.

הרעיון שבאמצע הגליל העליון מייצרים בוטרגה כל-כך טובה, ועוד במושב של כורדים ולא של טוניסאים, שימח אותי מאוד. הגלובליזציה הגיעה גם לגליל, ומתברר שלפעמים יש לה תוצאות טעימות בהחלט. לא הכול שחור בשוק החופשי. וככה התנדנדתי לי בין הדפים לסירים, ובין צ'ילה של שנות ה-70 לעיראק לפני לא כל-כך הרבה זמן, ועשיתי לי פסטה עם בוטרגה וסלט שומרים צעירים עם בוטרגה.

ואז הגיעה אלי שיחת טלפון מופלאה בעיתויה. חברתי שרי, שמוכרת כריכי הרינג בדוכן שלה בשוק המקורה בתל אביב (תחת השם המוצלח שרי הרינג) סיפרה לי על התנגשות עם לקוח. אותו לקוח הבחין שהיא מכינה סנדביץ' עם בוטרגה ואנשובי, וצעק עליה שאם היא מערבבת בוטרגה עם אנשובי, זו פשוט קטסטרופה קולינרית. הייתם צריכים לשמוע את הלביאה הזאת מסבירה לו שזה שילוב מושלם, ושאם הוא לא מסכים איתה, הוא יכול מצדה לקפוץ מהגג.

ולסיום, אינני יכול להימנע מהרהור סוציולוגי: למה האשכנזים שבינינו כל-כך נוהים אחרי קוויאר אבל מתנזרים מבוטרגה, שהיא בעצם קוויאר מיובש? אולי בגלל שלבוטרגה אין שובל של סממני מעמד ושהיא לא כל-כך יקרה כמו קוויאר. אולי בגלל שהיא נפוצה בצפון אפריקה, דרום איטליה, דרום צרפת וטורקיה, והצארים לא אכלו אותה עם כפית זהב. ואם נשתמש במילותיה המשומשות לעייפה של ג' יפית, אני ממליץ לכם בכל לשון של המלצה לרכוש לכם בוטרגה, לעשות ממנה סנדביץ' או פשוט לגרד אותה על פסטה או על חביתה.