המושיע נוחי דנקנר

זו לא הפעם הראשונה שמשפחת דנקנר מצילה את "מעריב". בשנת 1948 היה זה אחד המיליונרים הראשונים בישראל, העיתונאי עובד בן-עמי, שתמך כלכלית בפוטש הגדול של ד"ר עזריאל קרליבך, כשזה עזב את "ידיעות אחרונות" ועבר להקים את העיתון ששינה את פני הדמוקרטיה וחופש הביטוי בישראל, "מעריב". כעבור 63 שנים, נכדו של אחיו של בן-עמי, נוחי דנקנר, משלים את העבודה.

דנקנר כבר חשק בעבר ב"מעריב". הוא כבר ניהל כמה וכמה פעמים שיחות עם עופר נמרודי בניסיון להיכנס לעיתון, אבל תמיד נעצר רגע לפני.

בעבור דנקנר, העומד בראש אחת הקבוצות המשפיעות במשק הישראלי, ובתוך זה גם בשוק הפרסום המקומי, מדובר היה תמיד במהלך שעשוי היה להפר את האיזון העדין בין גופי התקשורת המקומיים. הכניסה לעולם המדיה הייתה עשויה להיות מסוכנת לקבוצה ברמה האסטרטגית.

היום, דנקנר הוא כוח משמעותי במשק הישראלי, והבשילה העת כי גם לו יהיו החזקות בשוק המדיה המקומי. זה קורה בגלל ששוק התקשורת משתנה, והיום לא ניתן להיות גוף החזקות עם גופים כמו סלקום או נטוויז'ן ולא להחזיק גם בגופים המפיקים ובעלי שם בתחום התוכן.

זה קורה עכשיו, כי הכוחות הגדולים של אתמול בשוק המקומי שוקעים אט-אט, בעוד כוחות חדשים ומלאי תנופה עולים במהירות. זה קורה ממש עכשיו, כי הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בתקופה קריטית שבה היא נמצאת בסכנה ממשית.

נכס זול ונגיש

"מעריב" אטרקטיבי בעיקר בשל היותו נכס תוכן זול ונגיש ולא בהיותו מותג בעל עוצמה. אך מעבר לכך, "מעריב" הוא מוסד משמעותי ביותר לציבוריות הישראלית. הוא מחזיק ארסנל רחב של עיתונאים אשר אמונים על כמה מהחשיפות המשמעותיות ביותר בתולדות המדינה. האחרונה שבהן היא פרשה שהביאה לאי-מינויו של רמטכ"ל בישראל.

אין לטעות בהיותו של דנקנר איש עסקים מנוסה ובאנשיו ששקללו את כל התחשיבים הקרים של עלות מול תועלת, אך המעשה שהוא עושה בראש ובראשונה הוא הצלה ערכית ואפילו פטריוטית, במחילה על הפומפוזיות, של חופש העיתונות הישראלי, שעשוי היה לאבד את אחד ממגיניו החשובים ביותר.

כך או אחרת, דנקנר היה האיש הנכון במקום הנכון. הוא נכנס לתמונה ימים ספורים לפני ש-2,000 עובדים היו מוצאים את עצמם בשוק עבודה מצומצם ומושכים מטה את שוק העיתונות הישראלית כולו.

אנחנו נמצאים בעידן שבו הכול נלחמים בכול. אם יש דבר שכניסתו של שלדון אדלסון לשוק המדיה המקומי הוכיחה, זה כוחה האמיתי של התקשורת בישראל. אדלסון הפר את כל התפיסות באשר לחד-ממדיות של התקשורת, למונופוליות שלה ולהנחה שהיא ענק רדום, שמאלני וצפוי שאין בו אטרקטיביות.

אל הזעזוע של "ישראל היום" הצטרפו חוקים רגולטוריים חדשניים ומסקנות כמו של ועדת חייק, ומעל לכול ריחפה העננה של השינויים הטכנולוגיים העצומים שמתרגשים עלינו בקצב של דקות.

הפצעתו של נוחי דנקנר בעולם המדיה הישראלי היא תולדה של כל אלה. אנחנו צפויים לראות כוחות חדשים נוספים כמוהו, שהמציאות והאווירה המשתנה דחפו אותם במידה כזה או אחרת אל התחום, שעד כה היה נדמה שאין בו תשואה אמיתית. באותה מידה נראה גם כוחות קיימים שילכו וייעלמו מחיינו.

חוש הריח של דנקנר בדרך-כלל אינו מאפשר לו ליפול. מה שהוא ראה בחוליה החלשה ביותר בתקשורת הישראלית המסורתית, צפויים לראות בעלי הון ישראלים נוספים. בעלי הון כאלה הם למעשה הזן היחיד שיכול להתקדם או לקדם את התקשורת הישראלית באופן שגם יהלום את התנאים הרגולטוריים העיקשים והמגבילים וגם יאפשרו את קיומו של השיח הישראלי הבריא ונטול האינטרסים החיצוניים.

"התקלה" היחידה היא שאם החוקים היו הוגנים עד כה, לא היינו זקוקים לאיל הון בעל החזקות כה רבות במשק שיציל גוף תקשורת, שהיה רצוי שיבקר גם אותו.

"מעריב" הוא ההתחלה

אך האם נוחי דנקנר יציל את "מעריב"? 140 מיליון השקלים שתשקיע דסק"ש בעיתון יצילו אותו כעת, אין בכך ספק. הם יאפשרו להדפיס את העיתון גם בשנים הקרובות ולשלם משכורות לעובדיו, ורק בכך יש נחמה גדולה.

אך "מעריב" לבדו לא מספיק. לא די בעיתון המודפס על מגזיניו עשויי הנייר ואתרו המדשדש כדי להצעיד את IDB הגדולה אל העולם שמחכה מעבר לפינה.

"מעריב" לא יכול להישען לנצח על גב המזומנים של הקבוצה שתהיה עכשיו מאחוריו, ויהיה עליו להבריא את עצמו כדי להפוך לגוף חדשני ואטרקטיבי בכל הקשור לעידן הניו-מדיה, אך בעיקר כדי להיות חברה כלכלית מהוגנת. רק כך הוא יוכל להמשיך ולשרת את הקהל הישראלי ואת הפלורליזם התקשורתי כהלכה.

כדי לעשות את זה, לא מן הנמנע כי בקרוב מאוד נראה את "מעריב" מתמזג או לפחות אוחז חזק ידיים עם גופי תוכן נוספים, כך שיוכל לתת חוויית תוכן איתנה ומבוססת שתצוץ מכל מסך או צינור שניתקל בהם ביומיום שלנו, ואלה הולכים ומתרבים.

כדי ש-IDB תדביק את הקצב של חברות התשתיות האחרות - הוט ובזק - בכל הקשור לעולם התוכן ואף להשיג פער לטובתה, היא לא יכולה לעצור ב"מעריב". שם זה רק מתחיל.