הכול יחסי, גם תחרות בשוק החופשי

‏הסיפור הפיננסי הגדול ביותר של השבוע אינו רק סיפור פיננסי. הוא גם סיפור פוליטי, חברתי, תרבותי, פסיכולוגי. יש בו גם תזכורת על מערכת שמש אחרת, שבה מתנהל עולם תאגידי, עם אוצר אחר של מילים ושל מותגים, ועם הרגלים אחרים של שימוש בכסף, בייחוד אם זה "כסף של אנשים אחרים" (כשמה של הסאטירה ההוליוודית מסוף שנת ה-80 על הציניות של צייד תאגידים חסר עכבות וחובב סופגניות).

‏AT&T‏, שמענו השבוע, מוכנה לקנות את ‏T-Mobile‏ תמורת 39 מיליארד דולר, במזומנים ובמניות. זו האחרונה, השלוחה האמריקנית של דויטשה טלקום, היא המפעילה הרביעית בגודלה של טלפונים סלולריים בארה"ב. ‏AT&T‏ היא השנייה בגודלה, ותהיה הראשונה בגודלה אם הממשלה הפדרלית תרשה למיזוג הזה לקרום עור וגידים.

‏קצת קשה להאמין, אבל מספר המתחרים העיקריים בשוק הסלולר באמריקה עומד להשתוות לזה של ישראל. לא יחסית, לא לגולגולת, אלא במספרים מוחלטים. זה יקרה כמעט שלושים שנה לאחר הדה-רגולציה המהוללת של ענף הטלקומוניקציה. אז, ב-1982, בית משפט פדרלי הורה לפרק את "אמא בל", מונופול הטלפונים של ‏AT&T‏. תחתיה קמו שבע חברות טלפונים אזוריות, בשעה שגופתה המכווצת של "אמא" הורשתה להתקיים בענף השיחות לטווחים ארוכים (בין מדינות בתוך ארה"ב ובינלאומיות). שם היא פגשה מתחרות דינמיות, כמו ‏MCI‏ ו-‏Sprint‏, ואוסף אינסופי של חברות בינוניות, קטנות וזעירות. אחר כך הגיחה אחת הקטנות, ‏WorldCom‏, ממעמקי הדלתא של נהר המיסיסיפי, בלעה עשרות קטנות, ונעשתה מעצמת-על יריבה, לפני שהתמוטטה.

‏הסרת הפיקוח בטלקומוניקציה באה בימי השיא של "מהפכת רייגן" בכלכלה האמריקנית. היא התיישבה עם לחש הקסמים של השוק החופשי, "תחרות פתוחה מועילה לצרכן". היא לא הייתה אלא המשך טבעי להסרת הפיקוח בענף התעופה האזרחית, בסוף שנות ה-70, עוד בימי נשיאותו של ג'ימי קרטר.

‏‎‎היה היו שבעה תינוקות

‎‎באמצע שנות ה-80 לא הייתה כמעט לאיש סיבה להתלונן על הדה-רגולציה של התעופה. חברות למכביר פרחו בכל אזור עירוני של ארה"ב וניהלו מלחמת מחירים לטובת הצרכן. בימים ההם היה אפשר לעלות על מטוס בניו יורק בלי להזמין מקום מראש, לחכות קצת על המסלול, לא נורא, ולטוס לוושינגטון ב-27 דולר, או לשיקגו ב-53 דולר, או לסן פרנסיסקו ב-85 דולר. כיוצא בזה, בעולם שבו לא היו עדיין טלפונים סלולריים או אינטרנט, היכולת לטלפן אל הצד השני של אמריקה בעשרה סנטים לדקה הייתה מהפכנית.

לא היה מנוס מדה-רגולציה, אבל אין טעם להעמיד פנים שכרוכה בה איזו אמת תיאולוגית. בארה"ב יש כיום פחות חברות תעופה מכפי שהיו לפני הסרת הפיקוח. טיסות ישירות, ללא תחנות ביניים, כמעט חדלו להתקיים. נוסעים נאלצים לשלם היטל מיוחד על כל מזוודה. לעתים קרובות הם צריכים לשלם על ארוחותיהם, בוודאי על משקאותיהם.

‏אשר לטלקומוניקציה, שבעת ה"תינוקות" שהחליפו את "אמא בל" התכווצו זה כבר לשתי חברות. אחת מהן, שהתחילה כבל אטלנטיק והחליפה מאז את שמה לוראייזון, קרובה לעמדת מונופול בחלקים גדולים של ארה"ב. נזקה של הרה-מונופוליזציה היה יכול להתאזן בשוק הטלפונים הסלולריים. אבל עד מהרה השוק הזה הלך בעקבות קודמו. אם ב-2004 עדיין היו שבע מתחרות מרכזיות ביקום הסלולרי, הנה בתוך ארבע שנים מספרן פחת לארבע. אם תאושר העיסקה החדשה, המספר יפחת עד שלוש, אם כי כמה קטנות מתדפקות על הדלת, בייחוד אחת הנקראת ‏LightSquared‏, בתמיכת קרן הגידור הרבינג'ר קפיטל.

התוצאות מדברות בעדן: ארה"ב משתרכת הרבה אחרי רוב העולם המתועש, וחלק גדול של העולם הפחות מתועש, הן בהיצע של שירותים סלולריים והן באיכותם. השבוע התפרסם דוח חדש (מ-‏JD Power‏, ממדרגת השירותים הסלולריים), המראה כי בששת החודשים האחרונים הידרדרה איכותן של שיחות סלולריות, ורוב התלונות באות דווקא מבעליהם של טלפונים חכמים. שדה המוקשים הקטלני ביותר הוא עיר הבירה וושינגטון, שבה 18 מכל מאה שיחות "מועדות לבעיות".

ל-‏AT&T‏ יצאו המוניטין האיומים ביותר. היא נהנתה משלוש שנים וחצי של מונופול על אייפון, עד החודש שעבר. זה הגדיל במידה ניכרת את מספר מנוייה - וגם את היקף כישלונותיה. בחלקים של ארה"ב, אייפון היה איי ללא פון. בניו יורק ובסן פרנסיסקו, לקוחות נאלצו לקנות מגברי אותות יקרים. שנאת ‏AT&T‏ איחדה מיליוני משתמשים.

גירעון התדרים של חברות הסלולר האמריקניות הוא עניין הסמוך מאוד אל ראש סדר היום של רשות הטלקומוניקציה הפדרלית. יושב ראשה מאמין שכדי לפתור את המצוקה, תחנות טלוויזיה יצטרכו לוותר מרצון על חלק מתדריהן. אבל זה יחייב תהליך חקיקה מסובך ויידרשו שנים להשלמתו. השוק יתקשה לחכות שנים. ‏AT&T‏ חושבת שהמיזוג המוצע יקל בן לילה את המצוקה. אם הרשויות המפקחות לא ישתכנעו ויפסלו את העיסקה, ‏AT&T‏ תצטרך לשלם 3 מיליארד דולר פיצויים לדויטשה טלקום. פעם, זו הייתה תווית מחיר לעיסקה גדולה; עכשיו זה רק גודל הקנס על האי נוחות.

‎‎היה היו מאה מיליארד

ההיסטוריה של ‏AT&T‏ בשלושים השנים האחרונות רצופה מעידות פיננסיות, שעלו לבעלי המניות שלה עשרות מיליארדי דולרים. הפירוק המקורי, ב-1984, מחק 70% מערך השוק של החברה. אחר כך, במשך כמה שנים, היא התחבטה בשאלה מה להיות: ספקית של שירותי טלפון? יצרנית מחשבים? ענק מדיה?

‏השגיאות היו כל כך איומות, עד שהן מחקו בסופו של דבר את ‏AT&T‏. המותג של ימינו הוא בעצם אחיזת עיניים. ‏AT&T‏ חדלה להתקיים ב-2004, כאשר חטיבת הסלולר שלה נבלעה בכרעיה של חברה טקסנית ששמה היה סינגיולאר.‏AT&T‏ מיסודו של אלכסנדר גרהם בל ישבה בכלל בניו ג'רזי.

‏בתחילת שנות ה-90 היא ניסתה לגדול אל מחוץ לשוק הטלפונים והעמידה בראשה איש רב-חזון, מייקל ארמסטרונג. לפני שהגיע ל-‏AT&T‏ הוא חזה את קץ הטלוויזיה בכבלים. לאחר שהגיע הוא שינה את דעתו וחזה את עתידה המזהיר. הוא קנה נכסי כבלים ביותר מ-100 מיליארד דולר, וחתם בזה את גורלה של ‏AT&T‏. עכשיו, השם הזה אינו אלא מותג רב-אסוציאציות - אבל מופרך מעיקרו כל ניסיון לקשור אותו עם ‏AT&T‏ ההיסטורית.

‏קצת מזכיר את אנג'לה פטרלי, המטרונית רבת-המזימות בסדרת הטלוויזיה "גיבורים". היא שותלת את זיכרונותיו של בנה המת ניית'אן בגופו של הרוצח הסדרתי סאיילר, ומצליחה לשכנע את עצמה ואת זולתה שסאיילר הוא ניית'אן. קצת מזכיר.

‏אחיזת העיניים כשלעצמה אינה מעניינת אלא חובבי טריוויה. הצרכן מתעניין באיכות ובתעריפים. אבל פיסת הטריוויה הזו היא תזכורת מועילה על אופי המשחק. כלליו נהירים לעתים קרובות רק למשתתפים העיקריים, והם חוזרים ומשנים אותם על פי הצורך. אם חברת סלולר צעירה מטקסס רוצה להעמיד פנים שהיא מייסדת הטלפון עלי אדמות, שתעמיד. קצת זיוף, או קצת הרבה, הוא כנראה לחם חוקו של השוק החופשי. ‏‎‎