לנשיא לשעבר משה קצב יש טענות רבות כנגד התנהלותו של בית המשפט בעניינו, לא כולן ענייניות, חלקן כלל אינן משפטיות, אך אחת התלונות היותר מעניינות, שללא ספק תכלל גם בערעורו הצפוי, היא הטענה שבית המשפט מנע מקצב הבאת עדות חשובה שיכלה לשמש לו כאליבי למועד האונס, וזאת מן הטעם שבית המשפט סירב לקבל את העדות באמצעות וידיאו.
השאלה האם ניתן להחליף את התייצבותו של עד או בעל דין בדיון על-ידי קבלת עדותו באמצעות וידיאו מעסיקה את בתי המשפט בהיקף מתגבר בשנים האחרונות, ככל שהטכנולוגיה משתכללת, ובבית המשפט לענייני משפחה אולי יותר מכולם, מאחר שלגביו דורשות התקנות התייצבות אישית של בעלי הדין בכל ההליכים, לרבות בדיון קדם משפט.
למרות שהיכולות הטכניות של שידור הוידיאו הגיעו לרמות גבוהות ביותר, הכלל העקרוני נותר כבעבר, ועל-פיו אין תחליף להתייצבותו הפיזית של עד בבית המשפט, כלומר לעדות "חיה".
בית המשפט יתיר עדויות בוידיאו רק במקרים חריגים, שכן הוידיאו מגביל את האפשרות של בית המשפט לראות את שפת הגוף של העד, ולהתרשם אגב כך ממהימנותו. כך לדוגמה בוידיאו יקשה על השופט לדעת אם העד מזיע, מנענע את רגליו בעצבנות, יושב כפוף או זקוף וכו'.
כדי להכריע אם להתיר עדות בוידיאו בית המשפט לוקח בחשבון מספר קריטריונים. ראשית, האם קיימת סיבה טובה ומשכנעת המונעת את התייצבותו האישית של העד, ובמקרים כמו זה של קצב לדוגמה, תשאל השאלה מדוע נמנע העד מלהגיע לארץ לצורך עדות.
לכאורה קצב צודק בטענתו כי ניתן לראות טעם לפגם במניעה מוחלטת של הצגת עדות חשובה לנאשם, כשאפשר היה לקבלה באמצעות תחליף הוידיאו, אך לאור הכלל הנותן עדיפות לעדות אישית, ישאל הרכב הערעורים מנגד אם אכן מדובר בעדות כה מהותית, מדוע לא טרח העד להגיע לישראל כדי למסור את עדותו שלטענת קצב יכלה אף לנקותו מאשמה, והאם הסיבה בשלה לא הגיע מספקת.
מספר פסקי דין בעבר דנו בשאלה האם חששו של עד או בעל דין מהוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ נגדו אם יגיע לארץ לתת עדות נחשבת כסיבה מספיק טובה כדי להמיר את העדות בוידיאו, ונפסק שלא כך.
נקודת המוצא היא שבית המשפט לא מוציא בנקל צווי עיכוב יציאה מן הארץ המהווים הפרה בוטה של הזכות לחופש התנועה, והנטל כבד עוד יותר כשמדובר בתושבי חוץ. לכן אם בית המשפט מוצא לנכון לעכב את יציאתו של העד או בעל הדין לאחר הגיעו לארץ, אין זה ראוי לאפשר לו להתחמק מן הדין על-ידי אישור העדות בוידיאו מחו"ל.
הבקשות לשימוש בוידאו בדיני משפחה שכיחות במיוחד בהליכים העוסקים בחטיפת ילדים על-ידי אחד ההורים המתגרשים לארץ אחרת. למקרים אלה קיימת פרוצדורה מיוחדת ומהירה, המיועדת להחזיר את הילד מידית למקום מוצאו בהתאם לאמנת האג, ולא פעם ההורה התובע מבקש להמנע מלהגיע במיוחד לארץ לצורך העדות.
במקרים אלה בא לביטוי קריטריון שני שבוחן בית המשפט, והוא תום-ליבו של הצד המבקש. כך למשל סירב בית המשפט לענייני משפחה לאפשר לאב שטען כי ילדיו נחטפו על-ידי האם לישראל להעיד באמצעות וידיאו, מאחר שסירב לתת לאם גט והותיר אותה עגונה.
קריטריון נוסף שבוחן בית המשפט, והוא יכול להיות מהותי במקרה כמו זה של קצב, הוא מידת נחיצותו של העד והרלוונטיות של עדותו להליך המשפטי.
ככל שבית המשפט ישתכנע כי עדותו של העד אכן יכולה להועיל לבעל הדין בצורה משמעותית - כך תגבר הנטיהי להתיר את העדות, אך ייתכן כי בית המשפט יביא בחשבון את המגבלות שמטיל הוידיאו בבואו לשקול את מהימנות העדות ואת משקלה בהליך כולו.
עו"ד ליהיא כהן דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה.
כתבות
ני"ע
