השוליים של השוליים בשוק העבודה

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העיר בשבוע שעבר כי ערביי ישראל צריכים ללמוד מהמהגרים הקוריאנים בארה"ב, שמשלבים בין חינוך קפדני לבין יזמות עסקית מפותחת. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שנתניהו אמר את הדברים בכנס שנערך ביפו או מהעובדה שדיבר על השקעה במגזר הערבי בשעה שהוא מנהל מו"מ קואליציוני עם אנשי האיחוד הלאומי, שצעדו רק לאחרונה ברחובותיה של יפו והתריסו בתושביה. אבל גם אי-אפשר להתעלם מכך שהאזרחים הערבים יכולים להשתלב טוב יותר בשוק העבודה גם אם שמים בצד את ההתנהלות של המדינה בעניין - הן ההתנהלות הכלכלית והן הפוליטית.

באותו כנס ביפו ביקר ג'ון מרטין, ראש תחום התעסוקה בארגון ה-OECD, את העובדה ששוק העבודה הישראלי מבטיח לאזרחים הערבים בעיקר שכר נמוך, בגובה 60% בלבד מהשכר הממוצע במשק. לפני שמדברים על השתתפות נמוכה בשוק העבודה, ציין מרטין, צריך לשפר את תנאי העבודה, את איכות העבודה ואת הביטחון התעסוקתי של העובדים. לכאורה את כל אלה המדינה צריכה לעשות, אבל גם לאזרחים הערבים יש כלי מובהק שיכול לאפשר להם לשפר את מעמדם בשוק העבודה: קוראים לו איגוד מקצועי.

"כשהתחלנו לאגד את מנהלות המשפחתונים במגזר הערבי, גילינו שאחד עושק שם את השני", סיפרה עליזה ידעי, יו"ר מטה המאבק של עובדות המשפחתונים מטעם ארגון כוח לעובדים, בכנס שנערך לפני מספר ימים במכללה האקדמית ספיר. "מסתבר שהמועצות המקומיות הערביות חייבו את מנהלות המשפחתונים לשלם מדי שנה 2,500 שקל לרואה חשבון, ובנוסף חייבו אותן בארנונה כפולה, למרות ש'העסק' שלהם מתנהל בבית שלהן. בזכות ההתערבות שלנו, הצלחנו לבטל את כל התשלומים האלה", היא הוסיפה.

צדק חברתי

אסמה אגברייה זחלקה, נציגת ארגון העובדים 'מען', מכירה מקרוב את הצורך של הרחוב הערבי באיגוד מקצועי. "העובדים הערבים הם השוליים של השוליים", סיפרה באותו כנס. "מהומות אוקטובר 2000 הוציאו את הערבים לרחוב לא רק בגלל 'מוחמד א-דורא' (הילד הפלסטיני שנורה למוות בעזה והפך לסמל האינתיפאדה השנייה), אלא הרבה בגלל 25% אבטלה במגזר הזה. באותה תקופה היו במדינה 300 אלף מובטלים לצד 300 אלף עובדים זרים, וזה אחרי שבין השנים 1996-2000 פוטרו 36 אלף פועלי בניין ערבים אזרחי המדינה, והוחלפו בידי סינים, טורקים ואחרים".

זחלקה סיפרה כיצד איגד הארגון את העובדים של מכללת מוסררה לאמנות בירושלים. "אנחנו רואים שם מרצים יהודים אשכנזים יפים כאלה, עם דוקטורט, שמפוטרים כל כמה חודשים. מכרו לאנשים שחוזה אישי זה דבר טוב, כאילו אתה מקבל יחס אישי, אבל בעצם זימברו לך את הצורה".

זחלקה מתארת את המאמץ הסיזיפי של הארגון בשנתיים האחרונות, לאגד גם את נהגי המשאיות. "לא חשוב אם הם רוסים, מזרחיים, ערבים או יהודים, אנחנו מגיעים אל הנמל או אל הבתים שלהם, מזמינים את עצמנו לכוס קפה. בבית אחד אנחנו רואים על הקיר תמונה של הבאבא-סאלי, ובבית אחר פסוקים מהקוראן. אבל הבעיות הן אותן בעיות, הזהות הלאומית נעלמת בתוך שנייה כשמנהלים מאבק כזה".

ויש עוד משהו מעניין בדברים של זחלקה. היא מספרת כי כבר בשנת 2008 המון זועם של פועלי טקסטיל במצרים ניפץ את פסלו של הנשיא מובארק. זה קרה הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו כי מהפכה אזרחית אפשרית במדינה הזאת. ואם היה לכם ספק, הפועלים האלה במצרים מהווים דוגמה הרבה יותר רלוונטית מהקוריאנים של נתניהו.