תיסגר או לא תיסגר

הקרב על נשיאותו של ברק אובמה אינו מתנהל בדרך לטריפולי, או לבנגאזי. הוא מתנהל בין שני הקצוות של שדרות פנסילבניה בוושינגטון - והוא עומד להגיע אל שיאו בשבוע הבא.

בזמן כתיבת הרשימה הזו, חמישי לפנות בוקר, יש ידיעות סותרות על הסיכוי שהדמוקרטים והרפובליקנים בשני בתי הקונגרס יסכימו על התנאים להגבהה התקופתית של תקרת האשראי. בהיעדר הגבהה כזאת, הממשלה לא תוכל להנפיק אגרות-חוב, והכסף יאזל מקופותיה. היא תצטרך להוציא את כל עובדיה לחופשה ללא תשלום, ולהגיף את השערים.

האבסורד הזה אינו חסר תקדים. הוא התרחש בנסיבות דומות כמעט לפני 15 שנה. נשיא דמוקרטי מתנדנד, ביל קלינטון, איבד את הרוב בקונגרס. הרוב הרפובליקני החדש כפה עליו קיצוצי תקציב, שהוא לא היה מוכן לאשר. הרפובליקנים סירבו להאריך אפילו זמנית את ההקצאות לפעולות הממשלה, והיא נסגרה פעמיים, תחילה לשלושה ימים ואחר כך לשלושה שבועות.

התוצאה המיידית הייתה פשרה. התוצאה ארוכת-הטווח הייתה התאוששות פוליטית של ביל קלינטון. מאותו הזמן ואילך הוא השכיל לתאר עצמו כמחסום היחיד לעליית "הקיצונים הרפובליקנים". עזרה לו גם התאוששות כלכלית מהירה, שהוא תבע עליה אשראי וגם קיבל.

רק 41% בעד אובמה

ייתכן שזו תהיה התוצאה גם הפעם, בייחוד אם האמרת מחירי הנפט והמשבר ביפן לא ישימו קץ להתאוששות הכלכלית (השבוע הראו נתונים מעודכנים, כי המשק האמריקני צמח ברבעון האחרון של 2010 בשיעור של 3.1%, בשקלול שנתי). אבל ברק אובמה יתקשה לסמוך על התקדים. יש הבדלים ניכרים בין אז ובין היום.

הבדל חשוב אחד הוא משבר האמון. סקר דעת קהל חדש (אתמול, מאוניברסיטת Quinnipiac, שסקריה נהנים מהערכה מקצועית) מראה כי 50% מן האמריקנים, לעומת 41%, אינם סבורים שאובמה ראוי לתקופת כהונה שנייה. רק 36% אמרו שיצביעו בעד אובמה. 37% העדיפו "מועמד רפובליקני" כלשהו.

אלה נתונים איומים בשביל כל נשיא מכהן, והם איומים במיוחד בשביל מי שנישא אל הנשיאות על גל עצום של אופוריה ושל ציפיות.

כמובן, 10 חודשים נותרו עד הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות, במדינת איווה. הרבה עדיין יכול לקרות. אבל כנראה אין זו הפרזה להגיד שבתוצאות המאבק על התקציב תלוי שיורו הפוליטי של הנשיא.

כמה מפלגות יש בעצם?

זה אולי הזמן לתזכורות על סבכי הפוליטיקה האמריקנית. היא ידועה לתהילה, לקנאה ולחיקוי על היותה "דו-מפלגתית". התווית הזו נכונה כשלעצמה, אבל מסתירה יותר ממה שהיא מגלה. למעשה, יש בקונגרס של ארה"ב ארבע, חמש או שש סיעות, המקימות קואליציות אד-הוק, ומפרקות אותן.

כרגע אפשר לדבר על שתי סיעות רפובליקניות ועל שתיים או שלוש סיעות דמוקרטיות. אף כי לרפובליקנים יש רוב ברור בבית הנבחרים, ולדמוקרטים יש רוב בסנאט, מנהיגיהן של שתי המפלגות יתקשו לטעון שכל מרכיבי הרוב הזה סרים למרותם.

בבית הנבחרים יש כיום סיעה רפובליקנית רדיקלית, הרוצה לקצץ במהירות את כנפיה של הממשלה הפדרלית. הסיעה הזו יונקת מהצלחתה הגדולה של תנועת "מסיבת התה" בבחירות של השנה שעברה.

בערך שליש מהרפובליקנים בבית הנבחרים מזוהים עם "מסיבת התה", ואינם אמונים על הפרגמטיות המסורתית של כל תהליך חקיקה. היינו, הם אינם נוטים למשא ומתן ולפשרות. הם חושבים שפרגמטיות עומדת ביסוד האסון הפיסקלי של ארה"ב: חוב לאומי של 14 טריליון (14,000 מיליארד) דולר ויותר וגירעון בתקציב השוטף העומד על 1.65 טריליון דולר.

רשימה בלתי אפשרית

"מסיבת התה" מילאה תפקיד מרכזי בניצחון הבחירות של הרפובליקנים בבית הנבחרים ובצמצום ניכר של הרוב הדמוקרטי בסנאט. הצלחת התנועה הכריחה את הממסד הרפובליקני להתחייב על קיצוץ מיידי של מאה מיליארד דולר בהוצאות הממשלה, עוד לפני התקציב הבא. סיעת "מסיבת התה" עומדת על קיום ההבטחה. חבריה מסרבים לתמוך בהגבהת תקרת האשראי של הממשלה.

אחד מהם הוא הסנאטור הצעיר מארק רוביו מפלורידה, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה, טוען אפשרי לנשיאות בעוד שש או עשר שנים. הוא כתב השבוע ב"וול סטריט ג'ורנל", כי יצביע בעד הגבהת התקרה רק אם "זו תהיה ההגבהה האחרונה שאנחנו מאשרים אי פעם, ואם יתלוו אליה תוכנית לרפורמת מסים יסודית, תיקון כללי של מערכת הפיקוח (על הפעילות הכלכלית), קיצוץ בהוצאות השוטפות של הממשלה, תיקון לחוקה שיחייב את איזון התקציב, ורפורמות להצלת הביטוח הלאומי והביטוח הרפואי לקשישים ולמעוטי יכולת".

זה הכול. זו רשימה כל כך בלתי אפשרית, עד שהגשתה שקולה כנגד הודעה שהסנאטור לא יצביע להגבהת התקרה יהיה אשר יהיה. הוא מייצג את הלוך הרוח בתנועת "מסיבת התה". פעילי המסיבה עמדו לערוך עצרת בחזית בניין הקפיטול בוושינגטון, כדי להזכיר להנהגה הרפובליקנית מה יקרה לה אם היא לא תעמוד בדיבורה.

היא לא תעמוד. ההבטחה לקצץ מאה מיליארד דולר ירדה בינתיים ל-61 מיליארד. הבית הלבן מציע 33 מיליארד. צמרת הרפובליקנים עשתה השבוע ניסיון זהיר להידבר עם צירים דמוקרטיים בבית הנבחרים, העומדים ימינה מהנהגת מפלגתם. זה בעצם ניסיון של הסיעה הרפובליקנית מס' 1 לכונן קואליציה אד-הוק עם הסיעה הדמוקרטית מס' 2, למגינת לבה של הסיעה הרפובליקנית מס' 2 ושל הסיעה הדמוקרטית מס' 1. תאריך היעד הוא 8 באפריל.

מתנדבת עם פיצה

מה יקרה אם תיסגר הממשלה? זה לא יהיה נורא כמו בישראל, או בארצות אירופה. רוב השירותים בארה"ב ניתנים על-ידי ממשל מקומי - המדינה, העיר, או המועצה. בזה כלולים משטרה, שירותי כיבוי, בתי ספר ובתי חולים. אבל נקל לשער מה יקרה, למשל, אם רשות המסים תצטרך להיסגר בסמיכות זמנים ל-15 באפריל, הלוא הוא תאריך היעד לתשלום מס על הכנסות משנת 2010; או מה יקרה אם קשישים יחדלו לקבל שיקים של הביטוח הלאומי; או אם הבית הלבן יצטרך לשלוח את כל עובדיו הביתה, ולהסתמך על מתנדבים בלבד (בפעם הקודמת, בסתיו 1995, מתנדבת אחת בבית הלבן נשלחה להביא פיצה לנשיא קלינטון. כאשר נכנסה אל משרדו, ונשאלה לשמה, היא השיבה "מוניקה לוינסקי").

בעיני הרבה מאוד אמריקנים זה יהיה אישור שארצם ירדה מן הפסים, ואינה מצליחה לחזור. גם אם מצב הרוח בוול סטריט טוב ממה שהיה זה שלוש שנים, מצב הרוח בשאר אמריקה קודר למדי: 14 מיליון מובטלים, מחירי דלק גואים, האמרה נמשכת במחירי המזון, ירידה נמשכת במחירי בתים, קיצוצים דרקוניים בשירותים שמגישות רשויות מקומיות.

השבוע שמענו שדטרויט, לפנים ספינת הדגל של התעשייה האמריקאית, מקום מושבן של תעשיות הרכב הגדולות, איבדה בעשר השנים האחרונות רבע מאוכלוסייתה, והיא מתכווצת והולכת. המדינה שבה היא שוכנת, מישיגן, הודיעה השבוע שהיא מגבילה מענקי אבטלה לשישה שבועות בלבד, מפני שאין לה כסף.

בלשון החביבה על סוציולוגיה עממית, נשיאות אובמה מתקרבת אל "נקודת הרכינה" (tipping point). ההחלטות שהנשיא יקבל, או לא יקבל, בשבועות הבאים, יקבעו את קצב הפעילות הפוליטית לקראת שנת בחירות מסובכת מאוד.

אמריקנים אינם אוהבים להדיח נשיאים. מאז תחילת המאה ה-20 הם סירבו רק ארבע פעמים לחזור ולבחור נשיאים שרצו לחזור ולהיבחר. מצב רוחם צריך להיות רע במיוחד כדי שיסרבו. ואמנם מצב רוחם בתחילת האביב של 2011 הוא רע במיוחד.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com