השכר ועונשו

1. מכרז הייעוץ לקביעת החזון הכלכלי-חברתי של מדינת ישראל, שעליו כתבנו בשבוע שעבר, נולד בחטא, זה כבר ברור. אנו מניחים שזה ברור גם לפרופ' יוג'ין קנדל, העומד בראש המועצה הלאומית הכלכלית, אף שקנדל המשיך השבוע להגן בלהט על ההחלטה לבזבז מיליוני שקלים על קבלן חיצוני.

הכלכלנים של קנדל, לדבריו, עובדים כל יום עד 11 בלילה ומשוועים לעזרה מבחוץ כדי לקבוע את הצביון הכלכלי-חברתי של ישראל. במה הם עסוקים? במה לא? לטענתו של קנדל הם עסוקים עד צוואר בששינסקי, בריכוזיות, בדיור, בהיי-טק, בתעסוקה, בחוק הספרים ועוד ועוד. כלומר, לפי התיאור של קנדל, הוא בנה לו מוטציה שהיא שילוב של מיני משרד האוצר, מיני משרד השיכון והבינוי, מיני משרד התמ"ת, מיני משרד החינוך, והוא רשאי לעסוק בכל נושא כלכלי שעל סדר היום.

השבוע הפנינו שאלות ללשכת רה"מ על המכרז המוזר, על הדרך שבה התקבלה ההחלטה להוציאו ועל התפקיד רב-הממדים של המועצה הלאומית לכלכלה, שאמורה לטפל בעצמה בייעוץ אסטרטגי.

קיבלנו מסמך מפורט ומייגע שממחיש עד כמה המדינה הזאת עובדת בצורה עקומה. ההחלטה על המכרז מגובה, מתועדת וממוסמכת בהחלטות רה"מ ושר האוצר. זה מה שחשוב - שיהיה לקנדל מה שאנו נוהגים לכנות "כסת"ח". ומה עם שיקול הדעת העצמאי והחיבור למציאות? כל אלה לא חשובים, העיקר שיש כיסוי.

המועצה בראשות קנדל היא גוף מיותר שעולה למדינה מיליוני שקלים בשנה. כרגיל במנגנון ממשלתי מנופח, ריבוי משרות יוצר כפל תפקידים, חיכוכים ורדיפה אחרי כבוד. למי למי יש יותר כבוד - לקנדל או לשטייניץ? ואולי לבכירי האוצר? הם רודפים אחרי הכבוד, אנחנו משלמים את החשבון.

לפי החלטת הממשלה, כפי שנשלחה אלינו, קנדל רשאי להידחף לכל נושא כלכלי שעל סדר היום. לפי אותה החלטה קנדל צריך לעסוק ב"ייזום ובגיבוש מדיניות ארוכת טווח בנושאי כלכלה וחברה", בדיוק הנושאים שהוצאו על ידיו לטיפול היועצים החיצוניים. יואיל נא קנדל ויפנה את עובדיו המותשים מהדיונים המרתוניים על ריכוזיות ועל מחירי הדיור לטובת המשימה החדשה שהטילו עליו נתניהו ושטייניץ.

צוות ההובלה של המדיניות האסטרטגית למדינת ישראל, הכולל לבד מקנדל את חיים שני, מנכ"ל האוצר, ואודי ניסן, הממונה על התקציבים, יפעל נכון אם יודיע לנתניהו ולשטייניץ שהוא מוותר על תענוג הייעוץ החיצוני. יהיה זה לא רק חיסכון של מיליוני שקלים, אלא גם מעשה שיכניס קצת שפיות לדמוקרטיה ולאופן שבו מתקבלות החלטות, על פי גחמות תקשורתיות. אם לא יעשה כך, יהיו קנדל, שני וניסן חתומים על החלטה אנטי-דמוקרטית: ניסיון לקביעת הצביון הכלכלי-חברתי של ישראל על ידי מי שמעולם לא נבחר לעשות כן.

2. הדרך הטובה ביותר לבחון את צביונה הכלכלי-חברתי של ישראל היא לבדוק מה קורה בשני קצוות מערכות השכר במשק. מהצד האחד מנהלים, ומהצד האחר - עובדים.

"גלובס" מסכם היום עוד שנה של שכר מנהלים במוסף מיוחד של "שוק ההון". כרגיל, זו הייתה עוד שנה נהדרת לכוכבי הניהול, עוד שנה שבה הוויכוח השגרתי, רווי האמוציות והכעסים, לא הצליח לרסן במאומה את חבילות השכר המפוצצות. אנחנו בחרנו לסכם עונה נוספת של השכר בטבלה אחת שממחישה את התופעה - טבלה המשווה את שכרו של אליעזר שקדי, מנכ"ל אל על, לשכרם של הקולגות שלו בחברות תעופה בינלאומיות.

הטבלה מדברת בעד עצמה, ובכל זאת, המסקנה מדהימה: רצינו אמריקה ואירופה בשכר, קיבלנו בישראל אמריקה ואירופה בריבוע. שכרו של שקדי (לפני תרומתו לקרן לעובדים) עולה במקצת על שכרו של מנכ"ל לופטהנזה, חברה הגדולה פי 50 מאל על במונחי שווי שוק. שכרו של שקדי גם לא מקופח בהשוואה לחברות כמו יונייטד קונטיננטל, בריטיש איירווייס ודלתא איירליינס.

אין ספק, ישראל מוכיחה שהיא השתלבה היטב בכפר הגלובלי, שהיא יודעת לפצות היטב את מנהליה הפועלים בשווקים תחרותיים. התלמיד עלה על רבו.

שקדי קיבל בשנת הניהול הראשונה שלו באל על בונוס במזומן של יותר מ-11 מיליון שקל. כיצד קרה שמנהל מקבל בונוס כזה שמן, אף שיכולת ההשפעה שלו על רווחי החברה, בוודאי בשנתו הראשונה, אינה כה דרמטית? את השאלה הזו אנחנו צריכים להפנות לדירקטוריון ולגופים המוסדיים שאישרו את נוסחת הבונוס המפותלת, שפתרון המשוואה שלה הגיע ל-11 מיליון שקל. אנחנו בטוחים שכל אלו שאישרו את הנוסחה של שקדי סבלו מאי-יכולת יוצאת דופן לחשב את חבילת התגמולים שהעניקו לו והופתעו לחלוטין כאשר מישהו חיבר לבסוף את הסכומים למענם.

לכאורה, חבילות שכר נדיבות למנהלים שכירים הם סוג של חלוקת ופיזור עושר, סממן חיובי למשק בריא. אלא שהחבורה שמקבלת בישראל שכר בשמים כוללת מאות ספורות של מנהלים. לרוב מדובר במועדון סגור שרואים בו אותם פרצופים שמצליחים לצבור לעצמם עושר אגדי בדילוג ממשרת ניהול אחת לאחרת או בהידבקות לכיסא די זמן כדי לייצר לעצמם ערך רב. לפי נתוני "גלובס", שכר המנהלים הממוצע קפץ ריאלית ב-140% בעשור וחצי. ומה קרה לשכר העובדים שלהם?

3. התשובה לשאלה בסוף הקטע הקודם היא ששכר העובדים, במקרה הטוב, דורך במקום מבחינה ריאלית. במקרה הרע, הוא נשחק, וזו תופעה שמתעצמת בשנים האחרונות.

הטבלה שצירפנו מדברת, שוב, בעד עצמה. בארבע השנים האחרונות השכר הממוצע למשרת שכיר נשחקה ריאלית, כלומר בהשוואה למדד הרשמי; האינפלציה האמיתית, כפי שישראלים רבים חווים אותה בכיסם, גבוהה הרבה יותר.

יתר על כן, ממחקר של בנק ישראל, עולה כי קצב הגידול השנתי הממוצע של השכר הריאלי ברוטו היה שלילי בעשור האחרון וקצב הגידול בשכר הריאלי נטו התמתן מאוד. אחת הסיבות לך היא הרפורמה במס הכנסה שנתניהו ושטייניץ דבקים בה. "אחד ההסברים האפשריים לשינוי המגמה בקצב הגידול של השכר ברוטו הממוצע", נכתב במחקר, "הוא הירידה בשיעורי המס על השכר, שאפשרו צמיחה ללא גידול בשכר מנקודת הראות של המעביד... ייתכן כי החלטות המעסיקים לגבי שכר הביאו בחשבון את השינויים העתידיים בשכר נטו במסגרת הרפורמה במס הכנסה".

במילים אחרות: המעסיקים ראו ברפורמת המס מעין העלאת שכר המייתרת העלאת שכר בברוטו מצדם. אחת התוצאות המעוותות, אם כן, של רפורמת המס הייתה שחיקת כוח הקנייה של העובדים. הקיפאון בברוטו והעלייה המינורית בנטו לא הצליחו לפצות את השכירים על עליות המחירים הגורפות - מדיור ועד מים ודלק. זו גם אחת הסיבות להתפרצות המוצדקת של דרישות השכר בסקטור הציבורי.

לפערים העצומים והמתרחבים בין שכר המנהלים לשכר העובדים יש השלכות ארגוניות. מעבר לתסכול, למרמור ולניכור יש לפערים השפעה גם על הפריון: מדוע שלעובדים תהיה מוטיבציה לשפר את ביצועיהם אם שכרם לא זז, בעוד שכרם של הדורשים מהם שיפור רק מטפס? זו שאלה מצוינת שהכלכלנים של יוג'ין קנדל במועצה הלאומית הכלכלית צריכים לפצח במסגרת תכנון דמותה החברתית של ישראל.