היחידה

אחרי 3 שנים מחוץ לפיינל פור, מכבי תל אביב חוזרת לשם. והיא עושה את זה דווקא בעונה שלא יותר מיד אנשים הימרו שהיא יכולה לעשות את זה. היא עשתה את בזכות. בזכות דייויד בלאט, בזכות המחויבות והתשוקה של כל הקבוצה. ובזכות שחקנים גדולים, כאלו שמגיעים למשחקים גדולים. ולמי ששכח, ללא יתרון הביתיות בסדרה מול לבוראל וגם ללא השחקן אולי המשמעותי ביותר שלה העונה ששוכב בבית חולים.

אז מה היה לנו במשחק 4? באנגלית יש פתגם שאומר "זה הזמן להפריד בין הילדים לגברים". הגברים היו פניני עם 22 נקודות ופארגו עם 27, שיאי קריירה ביורוליג לשניהם. ביחד עם בלו ואליהו הם הובילו אחריהם את כל הקבוצה לתצוגת שיא במחצית השנייה (48-25). אבל זה לא רק בנקודות: הם גם מסרו 11 אסיסטים (חצי מהאסיסטים של מכבי במשחק) ושיחקו הגנה אדירה. בצד השני, של "הילדים", זה שוב היה צ'אק אידסון שהוכיח שהוא לא שייך לרגעים הגדולים באמת, עם אפס נקודות (0 מ-2 מהשדה) במחצית הראשונה וסל שדה ראשון אי שם ברבע הרביעי כשמכבי ביתרון עשרים.

בלאט שוב ניצח את דושקו איבנוביץ', כשהלך על הפתרון המתבקש בקבוצה מרובת פורוורדים: חילופים אוטומטיים בהגנה. כשחוץ מפארגו וסופו כל יתר השחקנים הם פורוורדים ועל המגרש עומדים חמישה שחקנים כולם באזור השני מטר, ניתן לבצע את החילופים בקלות יחסית בלי ליצור מיסמאצ'ים מיותרים בהגנה. בתחילת המחצית השנייה שחקני מכבי העלו את רמת האגרסיביות בהגנה ובחילופים תוקפניים, שהשאירו את קאחה על עשר נקודות ברבע השלישי. הכישלון הגדול של איבנוביץ' ושחקניו היה אי ניצול העובדה שבזמן החילופים האוטומטיים, פארגו מצא את עצמו פעם אחרי פעם שומר על אחד הגבוהים ובכל זאת לא ניצלו את זה כדי להוציא אותו בחמש עבירות.

בתחילת העונה האירופית סימן השאלה הגדול היה האם לקבוצה הזו שבנה בלאט יש אופי. למרות שמכבי הוכיחה זאת יותר מפעם אחת, באו ההפסדים לברצלונה ולרומא בטופ-16 וקצת ערערו את הקביעה. אבל דווקא הפציעה הטרגית של פרקינס, שהולידה שני משחקים מופלאים (מעל 20 הפרש בכל משחק), סגרה סופית בפלומבה את הוויכוח על שאלת האופי. לסדרה מול לבוראל יש אמנם הרבה פרשנויות מקצועיות, אבל לטעמי הפרשנות הנכונה ביותר לניצחון המשכנע הזה צריכה להיעשות על הצד המנטאלי-פסיכולוגי.

בדיוק במשחק כזה, בסיטואציה כזו, אפשר היה לראות בצורה מובהקת שהצלחה בספורט היא קודם כל בראש ולא ברגליים. כי עם כל הכבוד לבלאט, על הנייר קאחה היתה צריכה לפרק את מכבי בלי פרקינס, כשבמכבי חוץ מפארגו אין לאף שחקן רגליים לרדוף אחרי הגארדים המהירים של הספרדים.

האנרגיות והאמונה של מכבי ת"א וכל מי שעומד סביבה כל כך גדולות, שבמקום לדון ביריבות השאלה המרכזית הפכה מועד משחק הגמר שנופל על יום הזיכרון. אבל צדיקים (ומכבי ת"א של השנה היא צדיקה במובן של הכדורסל שהיא משחקת) מלאכתם נעשית בידי אחרים: עם כל ההשפעה שיש לשמעון מזרחי ביורוליג, נראה שדווקא ההפסד של ברצלונה הוא זה שטרף להנהלת היורוליג את הקלפים. בלי הקטלונים שהיו אמורים להביא לפחות 5,000 צופים לפיינל פור שייערך אצלם בבית, ועם נוכחות של קבוצה ספרדית אחת בלבד בפיינל פור (ולנסיה או ריאל) - ללא האוהדים של מכבי ת"א יש סכנה שהאולם היפייפה על הר היהודים יראה כמו אצטדיון ר"ג במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל. כך שסביר שהנהלת היורוליג תמצא מהר מאוד את הפתרון המתאים לה ולמכבי.

ומכבי? היא מצידה צריכה רק להיזכר שלפני הגמר ביום הזיכרון יש איזה אירוע מקדים שנקרא חצי גמר.