צייד של מילים: הסופר, העורך והמו"ל ראובן מירן בראיון ל"גלובס"

ראובן מירן, 67, סופר, מתרגם, עורך ומו"ל הוצאת נהר ספרים שייסד ב-2003. סיים לימודי תואר ראשון ושני בפילוסופיה בסורבון שבפריז. ספר הביכורים שלו "הגבעות המערביות", יצא ב-1970, כשהיה בן 26 בלבד.

מאז הוציא לאור גם את "ציפור העופרת" (1978), "בהרים בפנים הארץ" (1980), "לילה על העיר" (1987) "מרק צבים לארוחת בוקר" (פרס אשמן של אקו"ם 1995), "זכרונות מעונה מתה" (1996), "שלוש סיגריות במאפרה" (2001), "שלדגים" (2006).

ספרו האחרון, "אנה והציידים" הוא סיפורה של אנה בת ה-13, ילידת תל-אביב ותלמידה בבית ספר ביאליק, המסתתרת במרתף בדרום העיר מפחד ציידי אדם המבקשים ללכוד אותה ולגרשה מן הארץ כפי שכבר גירשו את אביה.

מירן גם תירגם לעברית את "הגזענות כפי שהסברתי לבתי" (טאהר בן ג'לון), "פרספוליס" מאת מרג'אן סטראפי, "מסע סביב חדרי" מאת גזבייה דה מסטר וגם "24 שעות בחייה של אישה רגישה" מאת הרוזנת הצרפתייה קונסטאנס דה סאלם והוציא לאור ספרים בעלי מסרים חברתיים-פוליטיים, כ"בוקר חום" מאת פרנק פאבלוף, העוסק בפאשיזם, "הזכות לעצלות" של פול לפארג ו"אני נכון למות" של נלסון מנדלה, "עבד אמריקני" מאת פרדריק דאגלס, "היהודי הנודד הגיע" מאת אלבר לונדר, הקובץ "לרקוד עם הרוח - מנהיגים אינידאנים מדברים" על שואת הילידים האמריקנים ו"מהפכה היא כמו שריפה ביער" של המנהיג השחור מלקולם איקס.

- איזה בית-קפה אהוב עליך במיוחד, ומדוע?

"פלוגי" בבנימינה. זה מקום ביתי על כביש ראשי, הומה עם פינות של שקט. אני אוהב את האווירה המעורבת שבה יושבים זה לצד זה ותיקי המושבה ומושבניקים מהסביבה לצד עוברי אורח מזדמנים. בתל-אביב - הקפה של 'תולעת ספרים' בכיכר רבין. בזכות האווירה, הספרים שנמצאים בו והסופרים הפוקדים אותו".

- מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך אלייך?

"קפקא והמינגווי. הייתי מת לשמוע על מה הם מדברים כי שניהם מתרוצצים בתוכי מגיל 20".

- מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך ביותר?

"פאיירברג, ברדיצ'בסקי, אשר ברש. בגלל הכאב האותנטי שאני חש ביצירותיהם".

- איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט סנט אגזופרי. אני יודע שזה לא מקורי, כי מי לא אוהב את הנסיך הקטן, ספר לילד שחבוי בתוך כל אחד מאתנו עד יום מותו? אני אוהב אותו גם בגלל התום החכם שהוא מקרין, שמזכיר לי את הילד שבי כשהחיים הבוגרים מאפילים עליו".

- מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עליך את רישומו?

"'תיק 51' מאת ז'יל פרו, רומן ריגול צרפתי שמוגש לקורא כמו תיק מבצעי אמיתי ומתאר בנאמנות רבה מבצע גיוס של דיפלומט צרפתי על-ידי שירות מודיעין זר. הקורא מרגיש שהוא עצמו שותף למבצע הזה, החושף את הטבע האנושי במלוא מערומיו. הוא טרם ראה אור בעברית. אני עובד עכשיו על תרגומו".

- לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?

"'האתיקה' של שפינוזה. כבר 40 שנה. הכרתי את שפינוזה כסטודנט ומאז הוא לא מרפה ממני ואני לא מרפה ממנו. אין הרבה פילוסופים שהצליחו לברוא שיטה, חוקיות קוהרנטית. ואין פילוסופים רבים שהצליחו לתאר את האדם כפי שהוא ולא כפי שהיינו רוצים שיהיה. הלהט הרגשי-אינטלקטואלי העצום האצור ובוער באיש הזה למול היכולת שלו לבטא את הרגשות העזים ביותר כאילו היה מדובר בגאומטריה או מתמטיקה, היא לדעתי פסגת התבונה האנושית".

- אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד - מוזיאון, בית-קפה או חנות ספרים. לאן תלך?

"לחנות ספרים שיש בה גם בית-קפה".

- אם היית צריך להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה. איזה ספר היית לוקח איתך?

"את 'על החיים המאושרים' של סנקה. טקסט שעוזר לך להעביר את הזמן בפרופורציות נכונות. זאת פילוסופיה סטואית שגורמת לי להתייחס לתופעות המעצבנות של החיים במקסימום שלוות נפש, כתובה בפשטות ומדברת לשכל הישר".

- כיצד נולד ספרך האחרון, "אנה והציידים"?

"הוא נולד מתוך תחושה של אסון מוסרי שאנחנו מבשלים לעצמנו בנוסף לכיבוש המתמשך והוא גירוש האנשים, הנשים והילדים שמצאו אצלנו מקלט פוליטי או חומרי ומבקשים לשרוד. בתור בן לעם של פליטים, חלכאים ונדכאים, קשה לי לקבל את זה. הספר הזה הוא מסמך אנושי מגויס שנועד לעורר את המצפון הרדום".

- איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד?

"'אילו ידעתי עד כמה אהבתי אותה, הייתי אוהב אותה עוד יותר', כך כתב סופר האקשן הצרפתי פרדריק דאר (Dard), שנולד ב-1921 ומת בשנת 2,000 ולמיטב ידיעתי רק אחד מעשרות ספריו - 'אחותי בת השטן', תורגם לעברית וראה אור בשנות ה-60 של המאה ה-20 במהדורת כיס.

"המשפט המרגש הזה גורם לי לחשוב כל פעם מחדש על משמעות החיים והקשר עם אנשים אהובים שתתגעגע אליהם או שהם יתגעגעו אליך ותמיד, תמיד יישאר טעם של החמצה".