דברים מוזרים שקורים לפני הפנסיה

רוקי מרציאנו החל להתאגרף באופן מקצועני רק בגיל 25, ובגיל 29 הוא זכה באליפות העולם במשקל כבד; מרקו מטראצי ערך את הופעת הבכורה שלו בסרייה A רק בגיל 26, ולפסגת הקריירה שלו (זכייה במונדיאל) הגיע הבלם האיטלקי שבע שנים מאוחר יותר; האקים אולאג'ואן, עד שהיה בן 15, בכלל לא ידע איך נראה כדורסל, אבל זה לא הפריע לו לעשות אחר-כך קריירה מפוארת ב-NBA.

גם הארי רדנאפ הוא "לייט בלומר" קלאסי. רק היום, בגיל 64, שבו רוב אוכלוסיית העולם מתרכזת בעיקר בהסדרי פרישה, פנסיות ונכדים שמתרוצצים בין הרגליים, רדנאפ רוצה לכבוש את העולם. מנג'ר טוטנהאם מעוניין לאמן את נבחרת אנגליה, ולזכות איתה בגביע העולם, לא פחות. והוא לא טורח להסתיר את העובדה הזאת. "אם אקבל הצעה, אקח אותה בשתי ידיים", הוא אמר לפני כמה חודשים וכבר התחיל לקדם את הקמפיין האישי שלו: "אני חושב שנבחרת אנגליה, כדי להצליח באמת, צריכה מאמן אנגלי. ניסינו שני מאמנים זרים - קאפלו ואריקסון - ולא נראה לי שמאמן אנגלי יצליח להיות יותר גרוע מהם".

אבל רדנאפ הוא לא מועמד רק בעיניי עצמו לג'וב הנחשק. הרחש בממלכה כרגע הוא אחיד: כולם רוצים את הארי. פרשן הכדורגל הבכיר של "הטיימס", פטריק בארקליי, כתב בחודש שעבר: "אם הייתם שואלים היום את כלל אוהדי הכדורגל באנגליה מי הם היו רוצים כמאמן הבא של הנבחרת, 90% היו עונים 'הארי רדנאפ'. ה-10% הנותרים הם סקוטים".

בינתיים, הארי מחכך ידיו בהנאה. הוא יודע שאחרי יורו 2012, אז ייגמר החוזה של קאפלו - הוא יהיה מועמד כמעט יחיד לזכות בתפקיד.

 אצטדיון וומבלי, לונדון / צילום: רויטרס

***

כמובן שהקנדידטיות לתפקיד לא נחתה עליו משומקום, אלא בזכות ההצלחות המרשימות שלו בשנים האחרונות. רק בשנים האחרונות: בתור לייט בלומר, הוא סבל מקריירת אימון רצופה בדשדוש בקבוצות קטנות באנגליה. למשל, שבע השנים הרצופות (1994-2001) בווסטהאם יונייטד שייזכרו לו לטובה בעיקר בזכות טיפוח יוצא מן הכלל של מחלקת הנוער - ג'ו קול, מייקל קאריק, ריו פרדיננד ופרנק למפארד אחיינו של רדנאפ, הם רק חלק מהשמות שהמאמן הצמיח באפטון פארק.

אבל אז הגיעה זכייה די סנסציונית בגביע האנגלי בתום עונת 2007/08 עם פורטסמות' הקטנה, תואר ראשון מאז 1938 עבור עיר הנמל מוכת-האבטלה. זאת אמנם לא היתה פורטסמות' המרוסקת כלכלית של היום: היו לה אז כמה שחקנים בכירים כמו לאסנה דיארה, גלן ג'ונסון, ניקו קראנצ'ר, מילאן בארוש, סולי מונטארי, פדרו מנדש, ועוד. אבל את רוב הקרדיט לבניית הסגל הזה צריך לתת לרדנאפ שתפר אותו במו ידיו, כמובן בעזרת היד הקלה על הארנק שהיתה לבעלים של "פומפי" דאז, סאשה גאידמק.

זה גם היה תואר היסטורי עבור רדנאפ עצמו - הראשון שלו אי פעם (גם כשחקן הוא לא הצליח לזכות בכלום). ותואר שסלל את הטיפוס שלו במעלה ההיררכיה של הכדורגל האנגלי: לפני שנתיים וחצי הוא קיבל את משרת האימון של טוטנהאם, הקבוצה הבכירה ביותר שהסכימה לתת לו את המושכות במהלך הקריירה הארוכה שלו. הבעיה היחידה: הוא קיבל את טוטנהאם כשהיא במקום האחרון בפרמיירליג, חבולה ושרוטה מקדנציה כושלת במיוחד של חואנדה ראמוס הספרדי כמנג'ר.

אבל רדנאפ התחיל לתת עבודה. הוא הפך את הסגל באופן רדיקאלי, והחתים במהלך הקדנציה שלו בקבוצה לא פחות מ-20 שחקנים חדשים - שרובם המכריע פותח היום בהרכב שלו. הוא התחיל לנצח משחקים. הרבה מאד משחקים, עד שהפך למאמן המצליח ביותר של טוטנהאם ב-65 השנים האחרונות, עם 51.1 אחוזי הצלחה בכל המפעלים.

אבל גולת הכותרת בקדנציה של רדנאפ היא כמובן ההצלחה הפנומנאלית העונה בליגת האלופות. "אם הייתי אומר לאנשים לפני שנתיים וחצי, כשציפו ממני להשאיר את טוטנהאם בפרמיירליג, שנגיע עכשיו לרגע הזה של לעלות לסנטיאגו ברנבאו ברבע גמר ליגת האלופות - הם כנראה היו מציעים להכניס אותי לאשפוז כפוי", אמר רדנאפ בשבוע שעבר.

יש עוד סיבה שבגללה מפנטזים באנגליה על רדנאפ כמאמן הלאומי הבא: הוא המנג'ר האנגלי הראשון, מאז 1986, שמצליח להוביל קבוצה לשמונה האחרונות במפעל הקבוצות הבכיר של אירופה. לפני 25 שנה זה היה טרי ונבלס, שעשה זאת עם ברצלונה.

***

מה סוד ההצלחה של רדנאפ? למען האמת, יש הרבה סודות. רפאל ואן דר וארט, קשרה של טוטנהאם, התייחס לעניין מזווית המוטיבציה. "הארי רדנאפ הוא בדיוק כמו ז'וזה מוריניו", החמיא הכוכב ההולנדי למאמנו במסיבת עיתונאים בחודש שעבר. "שניהם גורמים לך לשחק בשבילם, עד הסוף".

אבל אם יש הבדל מהותי בין מוריניו לבין רדנאפ (מלבד העובדה שהאנגלי הוא לייט בלומר, והפורטוגלי זכה לראשונה בליגת האלופות כשהיה בן 41 בלבד) הוא היחס למקצוע. מוריניו הוא איש אקדמיה, אנליטיקן שלמד לתואר במדעי הספורט באוניברסיטת ליסבון. הכדורגל שלו מבוסס על תזות, מחקרים, על סטטיסטיקות, ועל יכולת פסיכולוגית נדירה. "רדנאפ, לעומת זאת", מבהיר העיתונאי דאנקן ווייט מ"הטלגרף", "מסתמך יותר על אינטואיציה, על תחושות בטן ועל הניסיון הרב שלו. הוא עדיין מאמין בתזה הישנה שאומרת: תביא את השחקנים הכי טובים ושים אותם בעמדות שהכי מתאימות להם".

 רפאל ואן דר וארט, טוטנהאם, פרמיירליג / צילום: רויטרס

ורנדאפ בהחלט הצליח, עם השנים, להשתכלל בכל הקשור ליכולת שלו להביא את השחקנים הכי טובים. התקשורת האנגלית הדביקה לו את הכינוי "סוחר עגלות" (שממש לא אהוב עליו, ואף גרם לו פעם לקלל את המראיין של SKY בשידור חי), כפרפראזה על הנטייה שלו לחפש מציאות בשוק ההעברות ולשים את היד על שחקנים זולים. את הטכניקה הזאת הוא נאלץ, מחוסר ברירה, לפתח במהלך שנותיו בקבוצות קטנות, כולל 11 שנים כמאמן בבורנמות' הקטנטנה.

אוליבר קיי מה"טיימס" מוסיף כי "ביל שאנקלי אמר פעם שכדורגל הוא משחק פשוט שרק אידיוטים מנסים לסבך אותו. רדנאפ מאמין במשפט הזה בכל ליבו". ואכן, רדנאפ אמר לפני המפגש עם מילאן בסן סירו בשמינית הגמר (0-1 לטוטנהאם): "כדורגל זה לא מדע טילים. הכל במקצוע הזה הוא עניין של היגיון פשוט".

אלכס פרגוסון, אחד שמבין דבר או שניים בכדורגל, אמר בינואר על רדנאפ ש"הוא מאמן פנטסטי שעושה עבודה אדירה. הוא יודע להעריך נכון את היכולת של הכדורגלנים שמשחקים אצלו, הוא ישיר בדרישות שלו מהם. בכדורגל של היום, אימון שנשען על היגיון פשוט הוא לא דבר רע".

***

טוטנהאם ההגיונית של הארי רדנאפ לא תעבור את ריאל מדריד. פערי האיכות יעשו את שלהם. אבל הארי בכלל מכוון למקומות הרבה יותר גבוהים. הארי רוצה להיות האיש שיחזיר את הכדורגל הביתה. תרשמו את התאריך: 2014, אצטדיון המראקנה, ריו דה ז'ניירו. הארי יהיה שם.