כשעברתי לגור בבית מקרטון

בשנות הבגרות שלי לא היו לי חלומות. לא דמיינתי את עצמי לא כאן ולא שם, לא למעלה ולא למטה. לא קינאתי במי שהיה לו, ולא ריחמתי על מי שחסר לו, פשוט חייתי. היום אני מביט לאחור ותוהה לאיזה מין אדם אין חלומות, ומה זה מעיד על מי שהוא, ובעיקר על מי שהוא יגדל להיות, והאם היעדר החלומות בילדותי הגדיר את מי שנהייתי בבגרותי.

רק כשהגעתי לאוניברסיטה, ולמדתי לימודי עיתונות, החלומות החלו לצוץ, אבל היו אלה חלומות של אגו, חלומות שמגדירים אותך על פי הכיסא שאתה יושב עליו, ולא על פי תחושות הלב שלך.

ולכן, כמו רוב הסטודנטים, גם אני חלמתי להיות מבקר הטלוויזיה או מבקר הקולנוע של עיתון איכותי, לא כי הבנתי משהו בקולנוע או בטלוויזיה, אלא כי הנחתי שזה יעשה רושם על אנשים. ברבות השנים, רק אומר במילה, הגעתי אל המטרה, ומילאתי את שני התפקידים, ובכל פעם שכתבתי ביקורת טלוויזיה, גיחכתי לעצמי ועל עצמי על החלומות מלאי האגו שלעולם אינם מביאים אותך לכדי סיפוק או מיצוי עצמי.

לקח לי זמן להבין על עצמי, גם דרך התבוננות באחרים, שיש אנשים, כמוני, שנולדו עם תכונה חשובה יותר מאשר תכונת המיצוי, והיא תכונת הסתגלנות. בניגוד למה שאנשים חושבים, לא כולם רוצים לנהל חברה שנמצאת ברשימת "פורצ'ן 500", ולא כולם רוצים ב-15 דקות התהילה שהבטיח להם אנדי וורהול, יש כאלה שרוצים רק לאכול מה שהוגש להם בצלחת, ולא מפנטזים באותה העת על מה שיש בסירים.

אותם אנשים, ולקח לי זמן להסכים ולהודות בפני עצמי שאני ביניהם, שנולדו עם זוג רגליים על הקרקע, והדבר היחיד שדוחף אותם קדימה מבחינת הקריירה, אבל אחורה מבחינת השקט הנפשי, הוא הצורך לספק הורים, חברים, בני זוג, והעמידה בסטנדרט שהחברה קבעה עבורנו.

פוטנציאל, מילה שהשורש הלטיני שלה מיתרגם ל"און" או "כוח", היא מילה ארורה שיש למגר אותה. מאז שהייתי קטן סירבתי לחיות את הפוטנציאל שבי, גם כשידעתי שיש כזה, ובמקום זה תמיד העדפתי לחיות את המציאות.

אבל מה שהביא אותי בעיקר אל ההבנה הזאת שמיצוי עצמי יכול להתקיים גם בבחירה של אישה להיות "רק" עקרת בית ולגדל את ילדיה, ואצל אדם שאוהב את החופש שלו ובוחר לשמש "רק" כנהג מונית, היה מותו של הסופר והעיתונאי אהוד אשרי, שעבדתי תחתיו, ושתמיד רציתי להיות חריף ואיכותי כמוהו.

עם מותו, התבקשתי על ידי עורכי העיתון שבו כתבתי, לכתוב 200 מילות הספד. באותם רגעים נפל לי האסימון: 200 מילים, זהו, בזה זה יסתכם, זה מה שהוא שווה עבור העיתון שהוא כתב בו חלק נכבד מחייו, ואם אמשיך במסלול הקרייריסטי שלי, שהיה "מיצוי הפוטנציאל" שבי, לשם בדיוק אגיע.

ולכן, את 200 המילים כתבתי, עם דמעות ששרפו את לבי, אבל באותו רגע החלטתי לזנוח את מיצוי הפוטנציאל, ובחרתי במיצוי החיים, גם אם זה כולל עזיבה של מקום עבודה קבוע, עם תנאים סוציאליים טובים, עם משכורת נאה, עם מעמד וכוח.

בחרתי בחיים של אבטלה, חוסר ידיעה, ועם מסלול חדש, שכולו מוקדש למה שעושה לי טוב, גם אם זה בתוך בית מקרטון, שסביבו 200 מצלמות, ומיליון וחצי צופים, וכמה עשרות עיתונאים שמצקצקים בלשונם, ומקיאים על המקלדת מילות רפש עליי ועל הבחירות שלי.