ביהמ"ש: עיריית הרצליה גבתה ארנונה מעבר למותר

הכוח הנתון בידי הרשות עלול להעביר אותה על דעתה, עד כי לעתים נדמה שהיא סבורה כי האזרח אמור לשרת אותה, ולא להיפך. לפיכ, חשוב לזכור: הדין בישראל מגדיר את סמכויותיה של הרשות, אך גם מגביל אותן.

הגם שנהוג לייחס לרשות מינהל ראוי ותקין, לא תמיד אלה פני הדברים, ומוטב לו לאזרח שיעמוד על משמר זכויותיו, ושלא יסבור כי "אם הרשות עשתה מעשה, היא כנראה הייתה מוסמכת לכך ונהגה כדין".

דוגמה יפה לאמור כאן עולה מפסק דין חדש שיצא תחת ידיה של שופטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן, בעתירתן של 4 משפחות, המתגוררות זה למעלה מ-30 שנים בהרצליה.

בפסק הדין מותחת אגמון-גונן ביקורת חריפה על התנהלותם של עיריית הרצליה, של העומדת בראשה ושל הממונה על הארנונה בה, הן בהעלאת תשלומי הארנונה, שנגבו מאותן משפחות וממשפחות נוספות באזור מגוריהן, והן באופן ניהול המשפט, תוך העלאת טענות שמוטב היה שלא תועלינה על-ידי עירייה בישראל.

משפחות גבע, הררי, סבר ועמרם (שיוצגו בהליך בידי עו"ד אריה גבע) מתגוררות מזה שנים רבות בשכונת קוטג'ים טוריים, הרשומים כבית משותף, בהרצליה. כל הדירות בשכונה זו נבנו במתכונת אחידה. כל אחת מן הדירות בנויה על 4 מפלסים המחוברים באמצעות 48 מדרגות, ובכל דירה מרתף ועליית-גג.

מאז אכלוסה של השכונ, בתחילת שנות ה-80, גבתה העירייה בגין דירות אלה ארנונה שחושבה על-פי שטחים שנעו בין 110 ל-130 מ"ר. כעבור 20 שנים שבמהלכן נגבתה כך הארנונה, החלה עיריית הרצליה לבצע מדידות בדירות שבשכונה, והגדילה את השטח לחיוב בארנונה של דירות העותרים ואחרים.

העותרים, שמטבע הדברים לא אהבו את העלייה בשיעורי הארנונה שהיה עליהם לשלם לפתע, התנגדו לכך. הם טענו כי החיוב המוגדל בארנונה נבע משינוי במדיניות העירייה, אשר הביא לכך ששטחי המרתף, עליית-הגג והמדרגות ("שטחי המריבה"), אשר קודם לכן לא נכללו בשטחי הדירות, הוספו להם.

ככל הנראה, על מנת להתגבר על הטענה, שלפיה מכוח דיני ההקפאה עירייה אינה רשאית להגדיל במישרין או בעקיפין את שיעורי הארנונה ללא קבלת אישור השרים המופקדים על כך, טענה העירייה מנגד כי מדובר רק בתיקון טעויות שנפלו במדידות הקודמות משנות ה-80.

"ההליך שלפניי הוא הליך מינהלי שלא מתבררות בו עובדות", פתחה אגמון-גונן את דיונה במחלוקת. ובכל זאת, נסיבות התיק, לרבות טענות עובדתיות לא מדויקות שהועלו על-ידי העירייה, הביאו אותה להיזקק למחלוקות עובדתיות, שנתגלעו בין הצדדים.

אחת המחלוקות הייתה כרוכה בשאלה האם במשך 20 שנות החיוב בארנונה, על-פי השטחים המצומצמים יותר, ידעה העירייה על קיומם של שטחי המריבה, ובכל זאת לא חייבה בארנונה בגינם.

העותרים טענו שאכן כך. לטענתם, רק כאשר יעל גרמן, ראש העירייה הנוכחית, נכנסה לתפקידה, הוחלט לשנות את המדיניות הקודמת ולחשב את הארנונה תוך הבאה בחשבון גם של שטחי המריבה.

העירייה והעומדת בראשה (שיוצגו בידי עו"ד אילנה בראף-שניר), טענו מנגד כי בדירות שבשכונה לא בוצעו מדידות מעולם.

אלא שהתברר בפני אגמון-גונן כי בניגוד לטענה עובדתית זו, מדידות התבצעו גם התבצעו בתחילת שנות ה-80, וזאת בידי מודד שעבד במחלקת הגבייה בעירייה עוד שנים לא מעטות לאחר מכן.

"כשהתברר כי אכן הדירות נמדדו בזמנו, היינו, היה ידוע לעירייה על שטחי המריבה כאשר הטילה חיוב בארנונה, שינתה המשיבה את טעמיה", לא הסתירה אגמון-גונן את מורת-רוחה מהתנהלותם הקלוקלת של העירייה ובכיריה.

אלה טענו עתה כי המודד, אשר מדד בזמנו את הדירות, ביצע את מלאכתו באופן בלתי ראוי, בלתי מקצועי, חובבני ממש, וכי כשהדבר התגלה, הוא פוטר מעבודתו.

גם מכך הסתייגה אגמון-גונן. "מר יעקב וידר (הממונה על הארנונה בעיריית הרצליה - א'ט') תוקף באופן חמור עובד עירייה לשעבר שאינו יכול להתגונן בפני הדברים. עניין זה חמור כשלעצמו", כך היא.

אך לא רק זאת: "מר וידר אינו מבהיר אם נפלו פגמים כה חמורים במדידה, מדוע העירייה לא הורתה על מדידה מחודשת במשך כ-13 שנים, שהלוא לדבריו הפגמים נתגלו בשנת 1986, ואילו המדידות החדשות בוצעו החל בשנת 1999".

שינוי מדיניות

אגמון-גונן לא ראתה להסתיר את חוסר האמון שהיא נתנה בגירסתם החדשה של העירייה ובכיריה, והוסיפה ותמהה מדוע זה מעת שהתברר, כנטען, כי המודד נהג באורח בלתי ראוי, לא ננקטו נגדו הליכים כלשהם, ו"לא נעשה דבר בעניין".

"אם מדובר בעובד עם בעיות אמינות כה קשות, לא ברור מדוע המשיכה העירייה להעסיקו", המשיכה, והתייחסה לכך שאותו העובד המשיך להיות עובד עירייה במשך כ-4 שנים. "נראה כי הטענות נגד מר אוזן עלו רק שהתברר, בניגוד להצהרות העירייה בפתח הדברים כי קיימות מדידות מזמן אמת", לא הייתה אגמון-גונן יכולה להיות בהירה יותר, והוסיפה: "דברים אלה חמורים ביותר".

תימוכין לכך שהעירייה הייתה מודעת לכך שהעלאת שיעורי הארנונה בדירות הנדונות נבעה משינוי במדיניות, מצאו העותרים בעדותה של אחת מהם, אסתר הררי, שלפיה כבר בשנת 1999 אישרה זאת באוזניה מנהלת מחלקת הגבייה בעירייה, אהובה אטס. אף שהעירייה ובכיריה הכחישו את הדבר, הם לא טרחו להביא את עדותה של גברת אטס בנוגע לכך.

"על אף שהוריתי, לא הוגש תצהיר הסותר דברים אלה", קבעה אגמון-גונן. "מכאן נראה כי אכן נאמרו על-ידי הגברת הררי הדברים עליהם היא מצהירה. היינו, העירייה אישרה על-פי עובדת בכירה כי מדובר בשינוי מדיניות", המשיכה. "העירייה חזרה וטענה כי העותרים לא הוכיחו כי מדובר בשינוי מדיניות, אך לא טרחה להפריך את טענותיהם שהוגשו בתצהירים".

אגמון-גונן התייחסה בפסק הדין גם לכך שעל-פי הוראתה הגישה העירייה תצהיר, ובו פירוט השטחים שהוספו לכל אחת מ-24 הדירות בשכונה לצורך חישוב הארנונה. התברר לה כי אף שהדירות היו זהות, ואף שלא הוכנסו בהן שינויים כלשהם, התוספות לא היו זהות בכולן. העירייה עטה על נתון זה כמוצאת שלל רב, אות לכך, כך היא, שאכן היה מדובר בתיקון טעויות מן העבר.

"טענה זו מוטב היה לה לולא נטענה", לא הותירה אגמון-גונן מקום לספק. כך בין היתר לאור זאת שבעבר קבע בית-משפט, על-פי בקשת העירייה עצמה, כי היה מדובר במדיניות גבייה מוטעית.

"כעת העירייה מושתקת מלטעון טענות עובדתיות אחרות", השתיקה אגמון-גונן את העירייה. "ניתן לסכם ולקבוע כי עיקר השינוי נבע משינוי מדיניות הגבייה, ולפיה עד השנים 1999-2000 לא נגבתה ארנונה בגין שטחי המריבה".

"האם שינוי במדיניות הגבייה אפשרי לאור חוקי ההקפאה", פנתה לעבר הסוגיה המרכזית. היא אזכרה כי חקיקת ההקפאה נולדה עקב המשבר הכלכלי ששרר בישראל בראשית שנות ה-80, ולאור הצורך לווסת את שיעורי האינפלציה שדהרה באותם הימים. במסגרת זו הוגבלה סמכותן של הרשויות המקומיות בקביעת ובהעלאת תעריפי הארנונה. חריגה מן השיעורים שנקבעו דורשת את אישור שרי הפנים והאוצר.

עקיפה של חוקי ההקפאה

אלה התקינו כבר בשנת 1993 תקנות, שלפיהן לצורך הטלת ארנונה כללית יראו את סך כל שטח הנכ לחיוב בארנונה כללית, כסך כל השטח המחויב בשנת הכספים הקודמת.

"העלאת תעריף הארנונה יכול שיעשה על-ידי שינוי התעריף באופן ישיר, ויכול שיעשה בעקיפין, על-ידי שינוי אופן מדידת השטח המחויב בארנונה, שינוי סיווג, שינוי קריטריונים וכיו"ב", המשיכה אגמון-גונן.

אלא שדיני ההקפאה מגבילים גם את האפשרות להעלות את המחיר בדרך עקיפה, באמצעות כל שינוי שיש בו כדי להגדיל את החיוב בארנונה מעבר לשיעור ההעלאה המותר.

"כוונת המחוקק בחקיקת ההקפאה הינה בריסון הרשויות המקומיות מפני העלאת שיעור הארנונה לצורך מימון הוצאותיהן. ריסון זה יושג רק על-ידי הגבלת הרשויות המקומיות בהעלאת תעריפי הארנונה, הן בדרך ישירה והן בדרך עקיפה", ציינה השופטת.

"עיריית הרצליה במשך 20 שנה לא חייבה בגין שטחי המריבה", פנתה אגמון-גונן לעבר סיכום. "חוקי ההקפאה נכנסו לתוקף במהלך אותן 20 שנה וטרם המדידה החדשה", המשיכה. "לאור האמור, מתן אפשרות לעירייה לגבות כיום בגין שטחים אלה מהווה עקיפה של חוקי ההקפאה ושינוי שיעור הארנונה מ'דל ארנונה' ל'עתיר ארנונה'", סיימה והורתה: "העותרים ישלמו ארנונה בגין השטח שנמדד בניכוי שטחי המריבה".

לצד קבלת העתירה, אשר ניתן לשער שתשפיע גם על שיעור הארנונה בגין יתר הדירות באותה השכונה, בוודאי גם בגין דירות נוספות בהרצליה, חייבה אגמון-גונן את עיריית הרצליה, את ראש העירייה יעל גרמן ואת הממונה על הארנונה בעירייה, לשלם לעותרים הוצאות ושכר-טרחה בשיעור כ-40 אלף שקל. (עת"מ 1732-08).

הכותב, תושב הרצליה, ייצג חבר מועצה שנתבע על-ידי ראש עיריית הרצליה בתיק לשון הרע, וגם תבע אותה בתביעה שכנגד.