שביל ישראל לאופניים נחנך: מנוף התיירות החדש של הנגב

כוהני האופניים בהיכל הרכיבה רושמים בימים אלה הישג חסר תקדים - חנוכתו של הקטע הראשון בשביל ישראל לאופניים. כבר כמה וכמה שנים שהאופניים מחזיקים בשיאים הולכים וגדלים של תומכים וחסידים, ומספריהם עולים וגואים כאילו לשמיים אין גבול. רוכבי כביש ושטח פשטו על כל חלקה טובה ויצרו כאן תרבות חדשה, אלטרנטיבית וירוקה.

אבל גם לאידיליה מגבלות משלה, ופקחי טבע נאמנים ומחויבים מיהרו להגביל את הרוכבים לשבילי ה-4X4 כדי לא לחרוץ בקרקע ערוצים חדשים ופוגעים בטבע. אז נכון שסינגלים נפרצו, שבילים הותאמו וסצנה שלמה נרקמה סביב הדו-גלגליים, ועדיין החבר'ה רצו עוד.

הדרישה של רוכבי השטח להגדרה עצמית חלחלה לתודעת הרשויות לפני שנים אחדות, ומשהתבשלה בכמה מוחות היא הוציאה מהתנור רעיון גרנדיוזי - לפרוץ שביל ישראל לאופניים, בדומה לשביל ההליכה הכה-פופולרי.

לפני כשנה עשה החלום רילוקיישן מאספמיה לשטח, והפרויקט יצא לפועל. אם חשבתם במסגרת הקיבעון הלאומי, שהשביל ייסלל מצפון לדרום - טעיתם. היזמים באו בהפוכה, גלגלו לתהום הרגלים נושנים ובחרו להזיע באזור הכי פחות צפוי - בערבה דווקא. הקטע החלוצי הראשון נבנה מגבעת שחרות (מהחאן לשעבר, העובר מטמורפוזה לכפר הנופש שמקימים יעל אבקסיס ורוני דואק) לאילת דרך שמורות הטבע צוקי שיירות והרי אילת. לאורך 80 קילומטרים תופר השביל מראות רצופים בנופי פרא מדבריים כמו שהערבה יודעת להנפיק.

בדרך רשם השביל כמה שיאים אנושיים וחיבר קצוות שנחשבו לקווים מקבילים בלי סיכויי מפגש. רשות הטבע והגנים, אחת השותפות הבכירות בפרויקט הובילה אותו בפועל. הלל זוסמן, המנהל אותו מטעמה והוגה השיגעון, מספר בגאווה שהתוואי גובש בסיוע רוכבי אופניים שהכירו את פני השטח לאורכו ולרוחבו, והיו חדורי מוטיבציה להביא את רוח השינוי לישימון. "ערכנו מפגשים עם רוכבים מקצועיים כדי לקבל מהם מידע על מסלולים שהם מכירים במרחב", הוא מספר. "מתוך האופציות נקבע התוואי הסופי".

הפרויקט לטענתו טוב לכולם וכיף לעסוק בו, ועד שיושלם במלואו (כ-1,200 קילומטרים) יהיה אולי מיזם הדגל שישנה את מפת התיירות בישראל. העוסקים בתחום מאמינים שתיירות האופניים מתחזקת ומחזקת את התיירות באזור. הרעיון הוא לתת לרוכבים מקסימום אופציות בערבה הדרומית, שהיא אזור בעייתי מבחינת מרחקים ולוגיסטיקה. השביל שנסלל נותן דחיפה אדירה לתחום, ומאפשר לראשונה לרכוב בשמורות טבע בשביל מוסדר.

מסלול בעבודת יד

דורון אמיץ, רוכב מיומן, אלוף הארץ לשעבר וקבלן הביצוע בשטח, גאה ביצירה: "ניסינו לחבר את הטבע לרוכב ולספק גם חוויית נוף וגם אתגר בשטח", הוא אומר ומתאר כיצד נבנה השביל בעבודת כפיים של ממש: "הייחוד של הפרויקט הוא שלא עבדנו בכלים מכניים, אלא בעבודה ידנית בלבד, וחיינו למעשה בשטח במחנה נודד. למרות שהיה תוואי מוסכם ברמת המקרו, היו נקודות מסובכות שבהן נדרש מענה מקצועי מקומי שלא יסכן חיים וגם יהיה יציב לאורך זמן".

אט-אט התפתח שביל ראוי, שקיבל גם סימון מיוחד. מתוך השביל 18 קילומטרים הם סינגלים ברמת קושי בינונית עם קטעים אתגריים. לדברי דורון אמיץ, השבילים נוחים ומכניסים לקצב אחיד, בקו אחד בלי עליות חדות מדי. אפילו הולכי רגל מאמצים אותם, הוא אומר. "יש שבילי מדבר אחרים, מאוד אגרסיביים. אבל כאן יש נוף ונוחות של רכיבה שמאפשרת חיבור לנוף".

למען הגילוי הנאות עליי להתוודות שטרם צלחתי אותו במו רגליי. לא כי אני פדלאה שחסה על הארבע-ראשי שלה, אני דווקא שמחה לדווש, אבל לא בכזה קילומטרז' ובטח שלא בסינגלים מאיימים עם מדרגות אבן מקפיצות, מורדות חדים וטווח טעות מפוקפק. באלה אני מעדיפה את הידיים על ההגה של הג'יפ - שם אין סכנת התרסקות מיידית וחשש לזעזוע מוח.

שחף הבר, צלמנו המוכשר, הוא לעומתי רוכב ותיק ומקצועי, ששמח לחבוש את קסדת הנסיין ולהצטרף לפיילוט פתיחת ציר עם חבורה נמרצת בדרך החתחתים המייגעת וחזר עם כאבים ועם תובנות. "ביום השלישי לרכיבה בישימון מצאתי את עצמי משחק עם הכאב, אבל גם מתרכז וצף במידה שווה", הוא משחזר בפואטיות, "ולמרות זאת, התחושה היא שהכול אפשרי. האופניים עוברים הכול - כל תלולית, הר, מכשול או שלוחה. צריך רק להחזיק חזק וליהנות מהדרך, להרים את הראש ולראות איך בשקט מופלא חוצים מרחב עצום".

לנוף הנפלא הוא מחלק סופרלטיבים בלי הכרה. ואכן, הדרכים מגוונות גיאולוגית בסוגי סלע, תצורות ורבדים שונים, מה שלא קשור לעובדה ש"כשנופלים, זה תמיד על הסלע הקשה והמחורץ ביותר", מציין הבר.

חוק חיוך חובה

במקביל לכיבוש השממה צמח בקיבוץ סמר מיזם משלים - מלון אופניים לרוכבים בשלים. ירון דרעי ויאיר סלע (שעונה לקריאה ג'ופיס) הם רוכבים משופשפים, שניסיונם והיכרותם הצפופה את השטח, את המכשולים ובעיקר את צורכי המתגלגלים, זיכו אותם בניקוד בונוס והם היו לשותפים טבעיים במהלכי השביל השונים. בזמן שלשביל נוספו קילומטרים בזה אחר זה, הם העירו פרויקט רדום אחר משנתו, ועל פלטפורמה פעילה של המרכז ללימודי מדבר בקיבוץ הם פיתחו ענף תיירות אופניים.

אחרי שהכשירו מדריכים, הם הפכו מתחם קיבוצי למלון רוכבים. "הבנו שמה שצריך מעבר להדרכה, זה מקום מפגש לרוכבים שהוא גם צינור מידע", אומר ירון, "ועלה רעיון למלון רוכבים". לירון וליאיר לא חשוב היכן רוכבים או באיזה קטע, הם שואפים לתת לקהל דרייב להגיע לאזור וליהנות ממנו כמה שיותר וכדבריו אפילו בעליות הקשות יש "חוק חיוך חובה".

במלון חמישה חדרים עם שלוש מיטות בחדר, מטבחון ומקלחת. לצד לינה (150 שקלים לאדם ללילה) הם מציעים גם חבילת שירות הכוללת רכיבות מודרכות, הקפצות וארוחות (100 שקלים ליום) - כל רכיב בנפרד.

לאחרונה נבנתה חבילה מיוחדת לסוף שבוע של שכרון גלגלים, המציעה שלושה ימי רכיבה בסגנון הכול כלול, שירון מעדיף לכנות "שגר ושכח" - למה? כי יטפלו בכם כמו בתינוקות: הקפצות לתחילת מסלול, ארוחות בשטח, בירה קרה בסוף הרכיבה, ערבי פויקה או אסאדו ואפילו ארוחה קיבוצית, להרגיש קצת כמו בקולחוז סובייטי אבוד בסוף העולם - ולא להפסיק ליהנות. לדבריו, למרות החום שבאזור, רוכבים בקיץ יותר מאשר בחורף, ולקבוצות יש אפשרות לרכיבות לילה או לרכיבות בוקר מוקדמות.

את האופניים תאפסנו במחסן סגור, בזולה תרבצו כמו שקים חבוטים אחרי מסע מפרך, ואת התמרים האורגניים שתקבלו תזללו בלי רגשי אשמה, כי זה חטיף בריא ומזין למי ששרף כל-כך הרבה קלוריות ברכיבה. על כל זה תשלמו 1,150 שקלים לאדם (מינימום 6 רוכבים. טל' 052-3040640).