חרטת גולדסטון: מי שכנע אותו ליטול את העוקץ מהדוח שלו?

אחת מהשאלות המסקרנות ביותר בפרשת גולדסטון היא מה הניע את השופט היהודי מדרום-אפריקה ליטול את העוקץ מהדוח המפורסם שנושא את שמו. במאמרו ב"וושינגטון פוסט", בתחילת השבוע, הוא מציין שהחקירות שערך צה"ל אחרי "עופרת יצוקה" מצביעות על כך שלא היתה מדיניות ישראלית מכוונת לפגוע באזרחים פלסטיניים, כפי שנטען בדו"ח.

אך עילה זו אינה משכנעת משקיפים רבים מפני שגולדסטון עצמו מתח ביקורת על חקירות צה"ל כבלתי מספיקות בראיון עיתונאי באוקטובר 2009. "אם הייתי צריך ליעץ לישראל, הייתי אומר לישראלים שיערכו חקירות פתוחות (ולא צבאיות)", הוא אמר באותו ראיון.

עתה חושף השבועון היהודי "פורוורד" מערכת לחצים אדירה שהופעלה על גולדסטון בארץ מולדתו לאחר פרסום הדוח. ייתכן שלחצים אלה היו חלק מהמניעים שדחפו את השופט לסגת מההאשמה הכבדה ביותר ביותר במסמך.

לפי התחקיר, ייתכן שהסדק הראשון בחומת השכנוע העצמי של השופט ניבעה בפגישה קשה מאוד עם מנהיגי הפדרציה הציונית של דרום אפריקה במאי אשתקד, בסמוך לחגיגת בר המצווה של נכדו. הפגישה הזו נחשפת ב"פורוורד" בראשונה. הדברים שנשמעו באותה שיחה, אמרו אנשים שהשתתפו בה, השפיעו על גולדסטון באופן באופן שמעולם לא היו עדים לו קודם לכן.

"השיחה עם הקהילה, פנים אל פנים, ממש זעזעה אותו", אמר לשבועון דייוויד זאקס, אחד מעשרה חברים בכירים בקהילה שהשתתפו במפגש. "כאשר למד על מידת הזעם (שחולל הדו"ח שלו), וכאשר התברר לו שהוא אינו מסוגל לתת מענה להאשמות שהטיחו בו המשתתפים... הוא התחיל להבין שמשהו לא בסדר".

אברום קרנגל, יו"ר הפדרציה הציונית של דרא"פ, מתח על גולדסטון ביקורת אגרסיבית באותה פגישה. הוא אמר ל"פורוורד": "הסיפור האישי של גולדסטון מענייין. הוא לא יהודי מתבולל. הוא רואה עצמו במידה רבה כחבר בקהילה היהודית. כך הוא רוצה להיראות. זה תמיד חלק מהמשוואה. הוא לא (נורמן) פינקלסטיין או (נועם) חומסקי". (הכוונה לשני אינטלקטואלים יהודיים בארה"ב שמשתמשים ביהדות שלהם כהוכחה לאמינות התקפותיהם על ישראל והיהודים).

לדברי קרנגל, ההתקפה הקשה שהשמיע נגד גולדסטון באותה פגישה במאי נועדה לסדוק גם את השריון האינטלקטואלי של השופט וגם את לבו. קרנגל ומנהיגים יהודיים אחרים בפגישה אמרו לגולדסטון, שממצאי הדו"ח שלו, שלפיהם ביצעו חיילים ישראלים פשעי מלחמה, מונעים מצעירים דרום-אפריקניים, שעלו לישראל ומשרתים בצה"ל, לחזור ולבקר את משפחותיהם בדרא"פ.

"גולדסטון השיב, שהממצאים האלה אינם אמורים לפגוע בחיילים הצעירים מדרא"פ", סיפר קרנגל. "הראיתי לו שהדו"ח שלו מזכיר, בנימה חיובית, את עקרון השפיטה האוניברסלית וגם סיפרתי לו על תיק של משרד התביעה הכללית בדרום-אפריקה, שקורא לחקור צעידים דרום-אפריקניים שמשרתים בצה"ל".

"הבקשה שלך בדוח שמדינות תבל יגישו תביעות נגד חיילים ישראליים, לפי עקרונות השפיטה האוניברסלית, ימנעו מאלפי חיילי צה"ל לבקר את הוריהם, את הסבא והסבתא שלהם, במדינות מסוימות; הם לא יוכלו להשתתף בשמחות משפחתיות", אמר קרנגל לגולדסטון.

"אני חושב שהפגישה הזו חוללה שינוי אצל גולדסטון", אמר זאקס, שכאמור השתתף גם הוא בה. "זו היתה פגישה כבדה. ירדו עליו חזק מאוד. כשנפרדנו לא היו לחיצות ידיים. ההתקפה נגדו היתה חסרת רחמים".

ייתכן שזה פשטני לומר שמהלומות אמוציונליות הניעו את גולדסטון לכתוב את המאמר ב"וושינגטון פוסט", אומר "פורוורד". אך כמה מידידיו אמרו שלזרם ההאשמות וההשמצות נגדו היתה השפעה מצטברת.

"להתבונן בגולדסטון היה כמו לראות אדם חף מפשע שמלקים אותו על עמוד המוקד", אמרה הסופרת והעיתונאית לטי קוטין פוגרבין, ידידה של השופט. "מסירותו לישראל כה חזקה ומושרשת. המחשבה שבדו"ח שלו נעשה שימוש כדי לערער את הלגיטימציה של ישראל גרמה לו סבל. הוא באמת חש עצמו פגוע וכאוב".

"משפחתו היתה נתונה בלחץ נורא", סיפר ידיד קרוב של גולדסטון, שביקש להישאר בעילום שם. "הוא אמר לנו 'לו הייתי יודע מה זה יעשה למשפחתי, לא הייתי עושה זאת'". לדברי שלושה מידידיו, גולדסטון באמת ובתמים לא הבין עד כמה טעונה מבחינה פוליטית היתה ביקורתו נגד ישראל. הזעם והרגשות שחולל הדו"ח שלו היכו אותו בתדהמה.