המהפכה האמריקנית של פול ראיין

"כמה חבר'ה כאן נשואים?", שאל השבוע הנשיא ברק אובמה את באי העצרת שערך במדינת פנסילבניה. "מתי הייתה הפעם האחרונה שבה השגתם בדיוק מה שרציתם? זה לא עובד ככה. צריך להתפשר".

נישואיו של נשיא ארה"ב עם המפלגה הרפובליקנית אינם וולונטריים. ציבור בוחרים נרגז כפה אותם עליו בנובמבר שעבר, כאשר הנחיל תבוסה נחרצת למפלגה הדמוקרטית בבחירות, והקטין את הרוב שלה בסנאט. את המהפך ההוא איפשרה התקוממות אלקטורלית חוץ-מפלגתית, אשר התחילה בקיץ 2009, חצי שנה לאחר השבעת אובמה לנשיא. הרקע שלה היה התנגדות לתפיחה האסטרונומית בהוצאות הממשלה - ולרפורמות בריאות עצומות-ממדים שהנשיא ומפלגתו יזמו.

לא היה קשה לשער שרוב רפובליקני בבית התחתון של הקונגרס יהיה קצר-רוח ושש אלי-קרב. המטאפורה שבחר הנשיא - פשרות בחיי נישואים - אינה משאת-נפשם של 87 צירים רפובליקניים (מתוך 242 של מפלגתם). הם מזהים את עצמם עם "מסיבת התה", תנועה רדיקלית שהתפשטה על פני אמריקה בקיץ 2009. כמו "מסיבת התה" המקורית, נגד הבריטים, ב-1773, גם המסיבה הזו להוטה להפיל ממשלה רחוקה (יחסית) ויהירה, המתערבת בחייהם הרבה יותר מדי, ומטילה עליהם מסים כבדים (לטעמם).

השעון מתקתק בוושינגטון. אם הוא יגיע לחצות הלילה של יום שישי בלי שתושג פשרה בין הנשיא ובין הרפובליקנים בענייני תקציב, ממשלת ארה"ב תתחיל לסגור את שעריה. ביום שני הבא יצטוו 800 אלף עובדי ממשלה להישאר בבית. החוק אינו מרשה להם אפילו להתנדב. כבר ביום שבת ייסגרו כל המוזיאונים הציבוריים בוושינגטון (חצי מיליון אמריקנים עמדו לבקר בהם, בימי הפריחה המרהיבים של עצי הדובדבן). גנים ציבוריים ושמורות טבע יינעלו בכל אמריקה, אנשים יחדלו לקבל החזרי מס, שכרם של אנשי צבא לא ישולם (משלב מסוים), דרכונים לא יונפקו.

הואיל ובארה"ב יש ביזור ניכר של סמכויות בין מדינות ובין ערים, הרוב הגדול של האמריקנים לא ירגישו בסגירה, לפחות בימים הראשונים. אבל סביר להניח, שהחיזיון הזה יחזק את דעתם, שהמערכת הפוליטית שלהם אינה מסוגלת עוד להניב תוצאות; שהיא "שבורה", כמו שהאמריקנים אומרים. 2012, שנת הבחירות לנשיאות ולקונגרס, כבר נראית באופק. מי יודע מה יקרה.

"דרכה של אמריקה אל השגשוג"

הוויכוח עכשיו הוא שולי יחסית. השבוע מתווכחים רק על כמה עשרות מיליארדי דולרים. הרפובליקנים רוצים לקצץ מיד 61 מיליארד דולר מן ההוצאות השוטפות. הדמוקרטים מציעים 33 מיליארד. אתמול עלה מספר נוסף, 40 מיליארד, שאולי ממנו תצמח הפשרה. זה כמובן הון עתק בכל ארץ, אבל בכלכלה הגדולה ביותר בעולם 61 מיליארד הם רק ארבעה אחוזים מן הגירעון החזוי בתקציב (1.65 טריליון דולר, או 1,650 מיליארד).

הרשימה הזו נכתבת לפנות בוקר, יום חמישי. גם אם תושג פשרה מבעוד מועד, והממשלה לא תיסגר, עימות פוליטי היסטורי ממשמש ובא. השבוע התייצב נושא הדגל של העימות הזה במרכז הזירה הפוליטית. הוא ציר צעיר בבית הנבחרים, בן 41,שמו פול ראיין, והוא בא ממדינת וויסקונסין בצפון המערב התיכון של ארה"ב. הוא פוטוגני וטלגני, שחור בלורית, רהוט, ידען מופלג בענייני מדיניות ותקציבים. ראיין רוצה לחולל שינוי כל כך מרחיק לכת באופן שבו אמריקה מנהלת את הפיננסים שלה, עד שאפשר לראות בתוכניתו מהפכה פוליטית וחברתית (הוא קורא לה "דרכה של אמריקה אל השגשוג"). ראיין רוצה להחזיר את רמת ההוצאות הממשלתיות לשנת 1951, במספרים יחסיים כמובן.

ארצות טוטליטריות הנחילו לעולם את הרעיון של כלכלה מתוכננת לפרקי-זמן קצובים. "תוכנית חומש" הייתה ההמצאה הסובייטית, הנאצים הסתדרו עם ארבע שנים. תוכנית ראיין נוקבת בתאריכים כמו 2025, או 2050, או 2062. אם תצא אל הפועל, במרוצתה יישחטו הפרות הקדושות ביותר של מדיניות החברה בארה"ב. לא זו בלבד שיוכנסו קיצוצים רדיקליים בכל ההוצאות שלא-לצורכי-ביטחון, כולל חינוך, אלא שאפילו הביטוח הלאומי והביטוח הרפואי לקשישים נועדו להתכווץ באופן דרמטי, או אפילו לעבור הפרטה. אגב כך תונמך תקרת המס מ-35% ל-25%.

שום פוליטיקאי אמריקני לא ניסה את כוחו בתיקונים כל כך רדיקליים בלי למצוא את עצמו סמוך מאוד אל השוליים הסהרוריים של מפלגתו. זה אולי יקרה גם לראיין, בייחוד אם סקרי דעת הקהל ישכנעו את חבריו למפלגה כי תאבונו ההיסטורי של הינוקא מוויסקונסין עומד לגבות מחיר אלקטורלי כבד. אבל כרגע ראיין הוא יושב ראש ועדת התקציבים רבת הכוח של בית הנבחרים. לטוב או לרע, הוא ינהיג את מפלגתו בהתגוששות עם הנשיא אובמה על חוק התקציב הבא.

ארבעה טריליון דולר פחות

אף כי הוא צעיר, הקריירה הפוליטית של ראיין ארוכה. זו לו תקופת הכהונה השביעית בבית הנבחרים, שציריו עומדים לבחירה חוזרת אחת לשנתיים. הוא היה בן 26 כאשר נבחר בפעם הראשונה. עוד לפני שנבחר הוא שימש עוזר חקיקה לאחד הצירים הבולטים והדינמיים ביותר בקונגרס: ג'ק קמפ, שחקן פוטבול מן העיר בפאלו, ניו יורק. קמפ פלרטט עם הנשיאות, אבל היה מבריק מדי, או חסר טקט מדי, וכשל. הוא האמין בחזון שמרני אופטימי. בניגוד לדורות קודמים של מפלגתו, הוא לא היה מוכן להסתפק בזהירות פיסקאלית של איזון פנקסים. הוא רצה לקרוא דרור לכוח היצירה של אמריקה, בראש ובראשונה באמצעות קיצוץ מסיבי של מסים.

ראיין אינו יורש מלא של קמפ. אבל הוא בוודאי מחזיק בדעתו, שמסים הם אבן-הריחיים הגדולה ביותר על צווארה של הכלכלה. תוכניתו מציעה להפחית בעשר השנים הבאות את הכנסות הממשלה ממסים בארבעה טריליון (4,000 מיליארד) דולר. "הממשלה הגדולה", המפחידה את הימין האמריקני זה 80 שנה, תתכווץ ותלך, עד שתהיה כמעט איבר מדולדל. מעניין לצפות בנאום התשובה שנשא ראיין בחודש ינואר מטעם מפלגתו, בעקבות נאום הנשיא על מצב האומה (חפשו-נא את Paul Ryan ב-youtube). הוא נותן שם רשימה של חובות הממשלה כלפי אזרחיה, והן כוללות כמעט בלבדית הבטחת ביטחון לאומי ואישי. רק בסוף הרשימה, כמעט כבדרך אגב, באה חובתה של הממשלה "לעזור" ליצור רשת מגן חברתית.

הקרב בוושינגטון הוא בעל ממדים היסטוריים, מפני שאי אפשר לטעות בכוונתו של ראיין: הוא רוצה לשמוט את הקרקע מתחת ל-80 שנה של חקיקה חברתית ושל התרחבות הממשלה. על הפרק מונחים לא רק חוקי הבריאות וההמרצה הפיננסית של אובמה, אלא גם חקיקת הבריאות של לינדון ג'ונסון, מאמצע שנות ה-60 והחקיקה הסוציאלית של פרנקלין רוזוולט מאמצע שנות ה-30.

"זה אינו תקציב", הכריז השבוע ראיין, כאשר הציג את תוכניתו, "זה נס מרד" (בתרגום חופשי. הוא השתמש במילה האנגלית cause). אין זו הפרזה. ראיין הגיש השבוע מתכון לסיום עידן בפוליטיקה האמריקנית. הוא מאמין שפתח בזה שער לשגשוג. יריביו חושבים שפתח שער להחלשת אמריקה ולהתרת הרקמה החברתית שלה. הם מאוכזבים מן הפסיביות של הנשיא אובמה. "האם מישהו ראה אותו בזמן האחרון?", שאל השבוע הרולד מאיירסון, בעל טור שמאלני ב"וושינגטון פוסט". "האם הוא עדיין קיים?"