הבונדס ואנחנו

בנימין נתניהו אינו היחיד שנהנה משירותי הנסיעות של ארגון הבונדס. הארגון מטיס ומשכן לא רק אנשי ציבור, אלא גם אנשים ממגזרים אחרים שיודעים לנאום או שיודעים ליצור קשרים עם ראשי הארגון. לכן, חבל שבהמולת ביבי טורס די הלכה לאיבוד הצעת חוק שהגיש לאחרונה ח"כ מאיר שטרית (קדימה), שעניינה ביטול הבונדס. ככל שסיפור נתניהו חשוב, ההצעה הזאת נוגעת בלב העניין, ולכן היא ראויה לתשומת לב רבה יותר.

שטרית כבר הגיש את ההצעה לפני כעשר שנים, אולם הממשלה חיסלה את היוזמה. זה היה צפוי לגמרי, ויש להניח ששטרית יודע היטב שגורל זהה צפוי גם הפעם להצעתו. למה? זה ההסבר של שטרית: "הבונדס קנה את תמיכת הכנסת לאחר שהטיס לחו"ל שרים וחברי כנסת ופקידי אוצר במשך שנים רבות".

אינטרס נהנתנות הדדי

כלומר, שטרית תולה את המשך קיום הבונדס בתמיכת הישראלים שנהנו וייהנו מהארגון - וזה כמובן נכון. אבל שטרית אינו נוגע, ואולי אינו מודע, להתנגדות העזה לביטול השנור הישראלי בכלל והבונדס בפרט בקרב יהודי ארה"ב ומנהיגיהם.

יצא לי להיתקל בתופעה בעת מסע הרצאות מחוף אל חוף בארה"ב - לא מטעם ארגון רשמי כלשהו. הוצאות הנסיעה ההיא שולמו על ידי הוצאת הספרים מקמילן, שהוציא לאור ב-1992 את ספרי "עם חברים כמותכם: מה ישראלים באמת חושבים על יהודי ארה"ב" (בישראל נקרא הספר "כסף תמורת דם", הוצאת כנרת).

לפי ההסכם עם המו"ל, יצאתי למסע קידום מכירות של הספר. המסר שהעברתי בהרצאות שלי היה שצריך להפסיק את יחסי השנור בין היהודים לישראל ולהשתיתם על יסודות עמוקים ואמיתיים יותר. היו שנים, הסברתי, שהתרומה הכספית של היהודים סייעה להציל את המדינה, ועל כך אנחנו כמובן אסירי תודה, אבל בינתיים הישראלים בגרו והם יודעים לדאוג היטב לעצמם. התרומות במצב הנוכחי, אמרתי, אפילו מעליבות אותי כישראלי. וכל כך למה? כיוון שכדי לאסוף את הכסף מספרים המתרימים שאנחנו נורא מסכנים ונזקקים - כלומר עושים מאיתנו נעבעכים, וזה ודאי לא מחמיא.

דורשים את זכות התרומה

שום דבר לא הכין אותי לתגובה. חשבתי שהם ייפלו על צווארי בדמעות שליש ויודו לי על הרעיון שכספם יישאר בכיסיהם. מה שקרה בפועל הוא התקפה רבתי, קולנית, זועמת. איך אתה מעז, התרומות הן הקשר שלנו עם המדינה, הן הדבק בין היהדות וישראל!

אז הבנתי: יותר משאנחנו זקוקים לתרומות - היהודים זקוקים לתת אותן. למה? המסקנה שלי משיחות רבות היא שמשלוח הכסף אלינו מעניק להם הרגשה של שותפות, אבל גם יותר מכך, של אדנות. לדידם, התרומות רוכשות עבורם את הזכות להביע את דעותיהם עלינו ועל מדיניות ממשלותינו, ואנחנו חייבים להקשיב ולהתחשב בדעותיהם ובביקורתם.

ארגון פונקציונרים

לכך חובה להוסיף שלא רק נתניהו ואחרים נהנים מהיד הנדיבה של הבונדס. לארגון יש המון פונקציונרים, הנהנים ממשכורות גבוהות מאוד ותנאי עבודה מצוינים. השנור טומן בחובו גם אין סוף תארים: נשיא, סגן נשיא, גזברים, חברי ועדות - אלפי תארים שיש להם ביקוש רב, כי תואר כזה מחזק את המעמד של נושאו בקהילתו, קונה לו תמונה עם הנשיא וראש הממשלה, ושאר הטבות שבעיני יהודי התפוצות לא יסולאו בפז.

האירוניה היא שהיום, למעשה, אין כבר הצדקה כלכלית לקיום הבונדס. חלק ניכר מהכספים הנאספים הולכים למשכורות ולתשלומים אחרים לעובדי הארגון. ומה עם חיזוק הקשר בין היהדות וישראל? אומר שטרית: "כשבודקים מי קונה את איגרות החוב, מגלים שעיקר הרוכשים הם קרנות פנסיה ובנקים אמריקניים, יותר מאשר יהודי העולם".

בכל מקרה, אין סיבה עניינית להמשך קיומו של הבונדס, אבל למרות זאת הוא כנראה ימשיך להתקיים - בגלל הסיבות הלא ענייניות.