מרב בטיטו: "יום אחד של אושר לא היה לי, אני לא מסופקת"

לפני 4 שנים, כשהייתה בניו-יורק, סידרו למרב בטיטו פגישה עם הרב פינטו. "מה יש לך? למה את סובלת?", הוא שאל אותה ודמעות זלגו מעיניו.

"ואני רואה שהוא יודע על מה הוא מדבר. באתי מבית דתי, אבל לא כזה שמאמין בלנשק מזוזה או להשתטח על קברי צדיקים, בית שבז לטקסים פגאניים. התחלתי לבכות, ומתוך הבכי הבנתי סופית שאני לא נמצאת במקום הנכון, שהנשמה שלי בכלא, ורק אני יכולה להוציא אותה משם".

מהמפגש הזה יצאה העיתונאית מרב בטיטו אחרת. "ידעתי שאני חוזרת הביתה ומתגרשת. הסתובבתי ברחובות מנהטן, כשאני בוכה בלי הפסקה, וקניתי משולש ענקי של פיצה פפרוני. עד אז לא אכלתי בשר עם חלב, וזו הייתה דרמה - בכיתי ואמרתי לעצמי, 'קיבינימט, זה כל-כך טעים, איך לא אכלת את זה עד היום?'.

"שם הבנתי שאני יכולה לעשות הטוב בעיני השם ולשמור על המידות הטובות שלי כאדם. חזרתי לארץ, ובתוך שבוע יהודה, בעלי הראשון, מצא דירה אחרת - וביום הנישואין ה-17 שלנו הלכנו איש לדרכו".

הניגודים והעימותים, בדיוק כמו אותה חתיכה של פיצה פפרוני, הפכו להיות מהות חייה של בטיטו - דת וחילוניות, בכי וצחוק, שייכות וניכור - יחד עם תשוקה לשבור מוסכמות, להתנסות, לא לוותר וללכת עד הקצה. זה בדיוק מה שהביא אותה, בז'קט עור סגול, לפתח בית "האח הגדול".

"לא רציתי להיכנס בהתחלה, אראה לך את הודעות ה-sms", היא מתגוננת. "אבל בסוף, נראה שהם מצאו אותי בצומת דרכים בחיים שלי. אחרי 7 שנים שבהן הלכתי בנתיב מכוון מטרה, פתאום עלו לי הרבה שאלות. רציתי גם להבין מה מדליק את שלושת רבעי מדינת ישראל, מה מדביק אותם למסך ואיך אני אהיה בסיפור הזה. את יודעת מה כתבו עליי כשנכנסתי לבית 'האח הגדול'? כאילו ערקתי מצה"ל לצבא לוב, כאילו עשיתי את המעשה הכי נורא בחיי".

- וזה לא היה מעשה נורא?

"להיפך, הכניסה שלי לבית היא הפעם הראשונה בחיי שמשהו שחרר אותי. הראשון שתמך בכניסה שלי לשם הוא הבעל שלי, שאמר לי: 'אם את צריכה את זה, לכי על זה'. גם הבנות שלי עודדו אותי. ופתאום, ראיתי את ערימות הטוקבקים המשמיצים ואמרתי, 'זה לא נוגע בי'. אם אני לא מתאימה למישהו לפורמט שהוא בנה עליי, חבל, אבל הבעיה היא שלו".

- אמרו עלייך שאת מונעת מתאוות פרסום.

"ראיתי את מה שכתבו והיה לי ברור שאני לא עוברת לאנשים בגרון. לא הפרסום מעניין אותי. אני מתה על טלוויזיה, היא מדליקה אותי בטירוף. להביא את עצמי לניתוח כירורגי בשידור חי, זה עושה לי את זה. באתי ואמרתי: 'הנה, תשפטו אותי, זאת אני. מה אתם אומרים עליי? אוהבים'? כל מי שמופיע בטלוויזיה רוצה שיראו אותו ושאף אחד לא יספר לך סיפורים".

- הודחת מ"האח הגדול", הושמצת, טיקבקו אותך עד זרא. היה כדאי?

"ועוד איך. רק שם הגעתי לשחרור האמיתי שלי. עד אז, רוטינת החיים שלי ב-20 השנים האחרונות הייתה 'בעל, משפחה, עבודה'. הכניסה לבית ה'אח הגדול' הייתה מבחינתי דרך לשבור את הרוטינה. קיבלתי 3 שבועות של חופשה מושלמת. לא טיפלתי בילדים, לא דאגתי לארוחות צהריים ולא התגעגעתי. לא היה עבר, היה רק הווה ועתיד, רק מרב של כאן ועכשיו.

"כשחזרתי, התברר כמה צדקתי. בעלי למד לבשל, והבנתי שלא קורה כלום אם אני מבשלת רק פעם ביומיים. משהו בתוכי כל-כך השתנה. הרמב"ם בספרו 'היד החזקה' מדבר על הצורך ללכת לקיצוניות כדי לחזור משם ולהישאר בדרך האמצע. מהקיצוניות שאליה הגעתי אני מקווה לחזור לאמצע, ואז אדע שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים".

- נראה שהתמכרת להתנפלות עלייך ברחוב.

"הבנתי שהאימפקט של 'האח הגדול' מטורף כשבשבועיים הראשונים לא יכולתי לצאת מהבית. אני עדיין מקבלת טלפונים, ועדיין ילדים בקניון לא נותנים לי ללכת בשקט. מבחינתי זו הצלחה גדולה, לא בגלל שרציתי להיות סלב, אני לא שם. עובדה שאני חיה בפרבר מנומנם, נשואה ואם לחמישה, ונמנעת מפרמיירות. אבל כעיתונאית, אני רוצה לגעת בכמה שיותר אנשים - זה קרה ועם זה אני מאושרת. בימים אלה אני עובדת על סרט דוקומנטרי על תופעת 'האח הגדול', שישודר בקשת לפני העונה הבאה, ודרכו אנסה להעביר לצופים את כל מה שלמדתי על עצמי במשך התקופה שם".

- איפה את מרגישה את תמצית השינוי?

"בבית 'האח הגדול' יצאתי מהמערה והחלטתי שיותר אני לא משתנה בשביל אף אחד ולא מרצה אחרים, שייקחו אותי כמו שאני. פעם הייתה מרב שחיה לפי הציפיות, עכשיו זאת מרב אחרת, שטועמת מהחיים ולוקחת מה שהיא רוצה בלי לבקש סליחה מאף אחד. כנראה שהייתי צריכה להגיע לגיל 41 כדי לשים קצוץ על כולם ולא להתנצל יותר על מה שמדליק אותי.

"בבית 'האח הגדול' ראיתם את מרב בטיטו, זו שהתביישתי בה קודם, עכשיו כבר לא. יש שינוי. למשל, כל מה שקשור לדימוי הגוף שלי. מבחינתי אני עדיין ילדה שמנה עם תחת גדול, שנשקלת בוקר, צהריים וערב במשקל שליד המיטה ועושה כושר מגיל 21. היום אני פחות עמלה להסתיר את עצמי. כנראה שלעולם אשאר זרה בעירי, כי אני שונה. אני לא דומה לטלי מורנו, בחיים לא אהיה יונית לוי או אילנה דיין, ואני גם לא רוצה להיות. לא טוב לכם עם מי שאני? תמותו מצדי. אחרי כל-כך הרבה שנים שכיסיתי וכינסתי והסתרתי וניסיתי לרצות ולהיות בסדר עם כולם, עכשיו זו אני".

"רק חצי דתייה"

בטיטו, אשת תקשורת, מגישה תוכנית בוקר עם דן שילון וחברת פאנל בתוכנית הטלוויזיה של עמנואל רוזן ("נדבר על זה בבית"). את דרכה בעיתונות התחילה כתחקירנית ב"משעל חם". "ניסים משעל וישראל סגל היו בית-הספר של החיים שלי. יש דברים שאני לא יכולה לספר, אבל שם ראיתי את הלבן בעיניים של הפוליטיקאים ושל העורכים שלי, את התנגשות העולמות המטורפת הזו, ואת ההבדל בין לעשות רייטינג לאיך צריכה להיות עיתונות".

היא נולדה וגדלה בבית-שאן במשפחה דתית לאומית, להורים שעלו ממרוקו. אבא שלה היה מנהל סניף בנק מזרחי בעיר ואמה מנהלת בית-ספר. "גדלתי בבית שבו המילה הכתובה הייתה קודש-קודשים. בשמונה זרקו אותנו למיטות והייתי נרדמת עם ספר או עיתון. בכיתה ב' כבר קראתי את רון מייברג ושם התחיל החלום שלי להיות עיתונאית. זה היה בית מאוד שונה מההוויה הבית-שאנית. המשפחה שלי היא קבוצת ההתייחסות שלי, החיבוק שלהם הכי חשוב לי. מעולם לא הייתה לי קבוצת חברים, כי אני לא צריכה".

- ועדיין היחסים שלך עם הדת לא פתורים.

"הייתי דתייה לגמרי עד לפני 3 שנים, והיום אני חצי דתייה. בתי הבכורה, אביב (19), חזרה בשאלה לא מזמן, ולוטם וכליל, בנותיי הצעירות, לומדות בישיבת בני עקיבא. אני איתן בקטע הזה, כך התחייבתי בהסכם הגירושין. בעלי, שלי (שלום), הוא גם דתי לשעבר".

- את עדיין מרגישה המרוקאית מבית-שאן?

"הוריי ניפצו לגמרי את הדימוי הזה, שנוצר משכבות אידיאולוגיות של טעויות היסטוריות, מאמירות כמו שגולדה מאיר אמרה, שהם חוטבי עצים ושואבי מים, כאילו עשו להם טובה שקיבלו אותם לפה. אני לא שופטת, היינו מדינה צעירה, אבל היו כל-כך הרבה עוולות, שאני לא מוכנה ולא רוצה לסלוח עליהן. אם אסלח עליהן, זה כאילו לא קרה שלקחו מהם כל מ"מ של גאווה ואסרטיביות. אבי הוא אדם עדין ויודע ספר. היינו הבית היחידי בבית-שאן שחווה אלברשטיין ויהורם גאון התנגנו חופשי. אין אייל גולן".

- כאשת תקשורת עם אג'נדה חברתית, את רואה שמתחולל כאן שינוי? יש פתיחות גדולה יותר, חלחול של רב-תרבותיות.

"הבעיה הגדולה היא שהחברה הצעירה שלנו שואבת את ההשראה שלה מאמריקה ואנחנו נגועים בקפיטליזם. האג'נדה שלי היא לנסות לתרום את חלקי לחברה טובה יותר במובן של צדק בסיסי. שאנשים יקבלו שכר הוגן, והדרך היחידה שלי לתקן את המציאות זה באמצעות התקשורת. הברנז'ה העיתונאית נגועה בצביעות נוראה. יש עיתונאים צבועים ושקרנים. כשיש כבר עיתונאית כמוני, עם אג'נדה חברתית, אני תמיד בחזקת 'בטיטו', זו שחשודה כמי שממסחרת את הזהות שלה. כשאני זועקת על העוולות שאני רואה, אני נחשבת מנג'סת. מבחינתי, חייבים לפתור את הבעיות החברתיות בישראל, כי רק אז גם נבין את מצוקת האנשים שנמצאים תחת כיבוש".

- נשמע שאת מנסחת מצע חברתי פוליטי. למה שלא תיכנסי לפוליטיקה?

"כי זה לא מתאים לי עכשיו. בדעות שלי אני שמאלה ממפלגת העבודה, אבל מכיוון שאני פרקטית, הצבעתי לציפי לבני, שלצערי לא עושה כלום. אני רוצה חתירה בסיסית לשוויון. חייבים להפסיק את זה ששלושה רבעים מהמדינה חיים היום באופן שצריך לבייש כל אחד מאיתנו. למי זה אכפת בתל-אביב המדושנת?".

"גדלתי בסביבה חוסמת"

בגיל 11 נשלחה בטיטו לאולפנה בקרית מוצקין. "הייתי ילדה שנתלשה, שבפעם הראשונה בחייה פגשה את הטיפוסים הקרויים אשכנזים", היא נזכרת. "'בטיטו' הפכה חטוטרת על הגב שלי. פתאום גיליתי שאני אחרת, שחורה ונחותה. בבית שלי המילה קיפוח לא עלתה אף פעם, את הקולות האלו שמעתי בתוך עצמי כשפגשתי את התרבות האחרת והבנתי שהתלתלים לא שייכים לשום מקום, שע' וח' ועברית מושלמת כמו של אימא שלי לא שווים כלום. תראי שגם היום 90% מהפריפריה הם עדות המזרח, ו-80% מהשופטים במדינה הם אשכנזים. וכשאין קולנוע בכל אזור הצפון, על מה את רוצה שילדים יחלמו?".

היא לוקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה. "החוויה של האולפנה הזאת הייתה כמו כווייה בבשר שלי, ועד היום זה לא מגליד. אם היו מאבחנים אותי אז, בטוח היו מגלים שסבלתי מדיכאון קליני. 'האח הגדול' החזיר אותי לשם, אבל עשה לי תיקון. עד היום אני חולמת על המקום ההוא, שם כנראה נולדה אצלי הרגשת הזרות, השוני - אני אף פעם לא מרגישה חלק ממשהו. לא חלק מהעיתון שבו אני עובדת ('ידיעות אחרונות') ולא מהעיר שבה אני חיה היום".

- אולי את חסרת שייכות, אבל ביטחון עצמי הצלחת לפתח.

"לא ממש. מגיל 11 וחצי גדלתי בסביבה חוסמת, לא תומכת, עזבתי את בית הוריי לכוכב לכת אחר, שבו שידרו לי כל הזמן שאני לא בסדר. את יודעת מה זה להיות מרב בטיטו מבית-שאן?".

- יש עוד כמה מזרחיים שהגיעו מהפריפריה והצליחו. אולי את באמת ממסחרת את זה?

"מרב בטיטו זו ההוויה שלי, אני לא יכולה לעשות מזה עסק. אני כל הזמן חיה בתחושה של החמצה. את יודעת שרק בגיל 34 התחלתי ללכת בביקיני, כי התביישתי בגוף שלי? כשהלכתי ללמוד עיתונות בגיל 31, אמרתי לעצמי שאם מישהו ייתן לי לכתוב בדף הירוק של הקיבוץ, אגיד תודה רבה. מי חשב על 'מעריב' ובוודאי על 'ידיעות'? לקח לי 40 שנה להאמין לגבר שהוא מת על התלתלים שלי או על הצלב הגדול, שהוא התחת שלי".

בעל אשכנזי, איזה כיף

בכיתה י"א עזבה בטיטו את האולפנה ועברה לקיבוץ עין הנצי"ב, שם סיימה תיכון בבית-הספר הדתי האזורי. היא הצהירה שהיא דתייה ועשתה שנת שירות. אלא שאז החליטה שהיא בכל זאת מתגייסת. "זה היה עוד ניסיון להיות בתוך האתוס, וזה היה פאקינג בגידה עבור הוריי. הבטחתי להם שאשאר דתייה, ועמדתי בזה. שמרתי נגיעה, הקפדתי על נטילת ידיים ותפילות, הראיתי שאני יכולה להיות חיילת דתייה. התעקשתי להראות לאבא שלי שצה"ל זה לא בית זונות ועשיתי צבא כמורה של נערי רפול".

בצבא הכירה את מי שהיה בעלה הראשון, יהודה פריד, היום עורך דין בתחום הפלילי. "הוא היה חייל דתי, גבר-גבר, אשכנזי משכונת אחוזה בחיפה. עד אז גבר לא נגע בי. הוא הפך לי את הראש, הגבר הראשון שאמר לי שאני יפה, ידע לגעת בי ברכות, ואחרי 8 חודשים עמדנו מתחת לחופה. הייתי ילדה קטנה ומטומטמת שהתחתנה כל-כך צעירה, כי לא יכולתי לחיות איתו בחטא.

"הרגשתי ששיחקתי אותה. יש לי בעל אשכנזי, יפה ועשיר, ולא פחות חשוב מזה, היו לו קרובים שנספו בשואה. 'איזה כיף', שיננתי לעצמי, 'יש לי קרובי משפחה שנספו באושוויץ, אני סוף סוף חלק מהאתוס'. ואז, באחת הפעמים הראשונות שהגענו לבית הוריו, שמעתי את אימא שלו אומרת לחברה שלה עליי: 'היא לא משלנו, אבל היא מקסימה'. הבנתי שלא יעזור כלום, אני פשוט לא משלהם ושוב אני לא שייכת".

- היית שייכת לקבוצות התייחסות אחרות, כצעירה דתית, כאימא. למה את צריכה את האתוס כולו על גבך, מה כל-כך מושך בו?

"הרצון להיות חלק ממשהו גדול מטריד אותי, כי אני כל הזמן יוצאת ונכנסת פנימה. בשבילי להגיע לעיתון גדול זה היה חלום, אבל יום אחד של אושר לא היה לי. אני אף פעם לא מסופקת, לא מאושרת. אולי הדרייב שלי הוא הפצע שלא מפסיק לדמם, והפחד הכי גדול שלי היה שהפצע המדמם שלי ייסתם כי אני כבר לא ענייה מרודה, ובגלל השפע הכלכלי לא אוכל להמשיך ליצור".

במסע כלבת המדבר

האושר היה קצר. "הייתי מאוהבת ביהודה בטירוף, אבל ידעתי שאתגרש ברגע שהתחיל ויכוח על החתונה, כשלא הסכמתי להסתובב סביבו 7 פעמים כמו שנדרש ביהדות. בסופו של דבר, הנישואים איתו הפכו אותי לקטנה. מסלול ההתרסקות שלנו לקח 17 שנה. אחרי שסיימנו לימודים באוניברסיטה, בנינו בית חלומות במצפה הושעיה, יישוב דתי אליטיסטי, פסגת השאיפות של כל זוג דתי צעיר. הייתי בוועדת חינוך, לימדתי בתיכון בנצרת עלית, אירחתי כל שבת, ילדתי שם את לוטם וכליל, הוא אהב אותי - אבל אני הלכתי לאיבוד שם. כשהתחתנתי הייתי מרב, בוגרת האולפנה מבית-שאן, וכשהתגרשתי הייתי כבר מרב פריד, עיתונאית ואימא, ולא היה שום קשר בין שתי הדמויות האלו. אלא שהוא לא היה מוכן לקבל את השינוי, והתקומם נגד הרצון שלי לעצמאות. הייתי אומללה".

- למה? מה אכל אותך? איך בכל פעם שנדמה שהדברים מסתדרים את אומללה?

"הלוואי וידעתי. לפני כמה שנים הייתי במלכת המדבר, סליחה, ב'כלבת המדבר'. הייתי תקועה בג'יפ, לבושה במדים שלהם, שזה הכי מזעזע, עם עוד 60 נשים שכל חייהן ציפו לזה ואת רואה איך מוכרים אותן בשקר, כי מה זה בכלל העצמה נשית? אני לא מאמינה בדבר המטומטם הזה. מי יכול להעצים אותי חוץ ממני? הדבר היחיד שמסעיר אותי באמת אלו החוויות הפנימיות שלי. להבין שמה שלא אעשה בשביל עצמי, אף אחד לא יעשה, וזה לא ממקום של תסכול ונרגנות".

- הגירושים היו כרוכים בתחושת כישלון אישי?

"חודש הייתי בדיכאון איום. הסתובבתי כאילו חתכו לי יד. אבל לרגע לא עלתה בי מחשבה שטעיתי. ידעתי שאני בתהליך גמילה מהנוכחות הכל-כך דומיננטית שלו. בגיל 37 התחלתי להגדיר את עצמי מחדש, זה מפחיד ובאותה מידה מסעיר. כל החלטה שלי עד אז הייתה שזורה בהחלטה שלו. לאט לאט התחלתי להבין שאני לא אפס כמו שחשבתי. הוא היה אומר לי שאי-אפשר לסמוך עליי בשום דבר והוא צדק, כי הייתי מאבדת דברים ולא שילמתי חשבונות - ופתאום הכול לבד. בפעם הראשונה יש לי חדר וארון שלי, ואני ישנה לבד. אחרי חודש הכול נפתח. פתאום התחילו להיכנס גלונים של חמצן לחיים שלי. חברה שלי, ליסה פרץ, התחילה להוציא אותי לבילויים מטורפים. יצאתי לברים, פגשתי גברים, טעמתי במנות ענקיות את החיים.

"כשהתחלתי להופיע בתוכנית 'בנות', הפרסונה הטלוויזיונית שלי התחילה להביא לי מחזרים. אמנם היה לי קשה להיכנס בפעם הראשונה למיטה עם גבר, אבל הרגשתי שזה מגיע לי, אחרי שהתחתנתי בתולה ותמימה. היה לי קשה לצאת עם גברים חילוניים, למרות שאני בזה לממסד הדתי, לרבנות, לבית הדין הרבני, להתקטננות ולפנקסנות, עולמי הפנימי הוא ערכי דתי".

- איפה הרגשת שהנה, סוף סוף את ממצה את לשד החיים, טורפת אותם?

"ביום שישי אחר-הצהריים, כשהשבת נכנסה. הבנות היו אצלו, ולראשונה בחיי לא הייתי מוטרפת מהלחץ של לשים פלטה ולהלביש 3 ילדות לבית-כנסת. פתאום אני יושבת עם עיתונים, סיגריה ורדיו. לא רציתי דיסקוטקים, לא זיונים ולא סמים, רק את עצמי לעצמי. עד אז טרפתי את החיים דרך העבודה. עכשיו הריצה המטורפת שלי הייתה פנימה, לתוך עצמי".

היא יושבת עכשיו בבית מידות ברעננה, כשעשן הסיגריה נמהל בריח הקוסקוס שהספיקה להכין. לכאן עברה עם שלי, שלום ברקוביץ', עד לאחרונה מנהל חטיבת האינטרנט של דפי זהב, אלמן בן 44 שאשתו נפטרה ב-2005 מניוון שרירים (ALS). האחראית לשידוך הייתה אחותה של המנוחה, שראתה את בטיטו בטלוויזיה. "אמרתי לעצמי 'ווט דה פאק? אלמן מרחובות'? הלכתי, כי לא היה לי נעים. זה היה הבליינד דייט הראשון שלי. קבענו בקפה במתחם הבורסה, כאילו יאללה, בואי נגמור עם זה. ואני באה ורואה ילד מתוק עם כיפה סרוגה וחולצה בתוך המכנסיים, כשכל הדרך דמיינתי מישהו מכריס ומקריח".

- אז התחיל התיקון של חייך?

"לגמרי. הכניסה שלי לחיים שלו וללבם של שני הילדים שלו הייתה חלקה, סיפור אהבה. הוא הכי מאפשר לי להיות מי שאני, לעשות דברים לא ממש פופולריים. הוא החבר הכי טוב שלי. הוא מעולם לא שפט אותי ויש לנו את התשוקה הכי מטורפת בעולם. הוא מביא אותי לשיאים שלא חשבתי שקיימים. איתו אני יכולה להיכנס למיטה בלי שק של 5 טונות רגשי אשם, בלי שנאה עצמית, ביקורת עצמית.

"עכשיו אני מבינה שבזוגיות אמיתית אתה כל הזמן צומח. תראי, בסוף אהבה זה בולשיט שנגמר אחרי 5 שנים. את שלי אני אוהבת אהבת נפש. פתאום כל החלטה שאני מקבלת זה בסדר, גם אם זו טעות. מותר לי לטעות, לשקר לפעמים, לזייף, זה הכול חלק מהמכלול שקוראים לו מרב בטיטו שבעלי אוהב".

- השגת את היעדים שרצית, טרפת את מה שרצית לטרוף. למה את לא מאושרת עכשיו?

"אני אף פעם לא מאושרת, למרות שאני יותר מאושרת משהייתי אי-פעם. אני רוצה לעשות משהו טוב בחיים שלי. עוד לא נגעתי בליבה. נכון, לראשונה בחיי אני חיה ברווחה כלכלית, ועדיין אני לא מרשה לעצמי להחליף מכונית או לקנות נעליים יקרות. אולי זה פחד עמוק שמכרסם בי, שביום שארגיש מסופקת, אמות משעמום".

- אז לאן הולכים מכאן? איפה נמצא אותך בעוד 5 שנים?

"מטפלת בקופים בבורנאו שבאינדונזיה, כדי שלא ייכחדו בגלל כריתת היערות. אני גם אכתוב שם, ואז אהיה שייכת. מאושרת? לא בטוח".