סכין הקצבים של הרפובליקנים

הבליץ הרפובליקני על הממשל בארה"ב הוסווה בשבוע שחלף כמיזם ספוג כוונות טובות, שנועד לשחוק משמעותית את הגירעון התקציבי התופח. ההתעקשות של מחוקקים רפובליקנים לגלח עוד מיליארד דולר פה, עוד שני מיליארד דולר שם, במו"מ הקשה עם הדמוקרטים על התקציב לשנת הכספים 2011, היה אמור להציג את הרפובליקנים כלוחמי קודש למען המטרה הנעלה של איזון תקציבי, שמוכנים ללכת אפילו עד השבתת הזרוע המבצעת של המעצמה הגדולה במערב.

הסכם על התקציב לשנת הכספים הנוכחית דווקא הושג שלשום, ממש ברגע האחרון, והחרפה של השבתת הממשל נמנעה, בינתיים, אבל העובדה שהרפובליקנים היו מוכנים לגרור את אזרחי ארצם לביצה כזו מעידה על המידה שבה מצליחה תנועת המחאה שידועה כ"מסיבת התה" להכתיב את האג'נדה הלאומית ועוד יותר על נכונותם של הרפובליקנים לקבל את ההכתבה הזו.

לא חשוב שהשבתת הממשל (למעט עובדים חיוניים) הייתה משביתה 1.8 מיליון עובדים פדרליים, שרבים מהם תלויים במשכורת החודשית לתשלום שכר דירה ולקניית מזון. לא חשוב שהמשמעות המיידית של שיתוק המערכת הייתה הוצאת מאות מיליוני דולרים מהמשק בשעה שהצמיחה השברירית מצליחה לתפוס תאוצה רק עתה. ממילא גם לא חשוב שכיבוי האורות בוושינגטון היה פוגע, קרוב לוודאי, בהתאוששות הכלכלית.

רפובליקנים רבים, בעיקר אלה שנישאו לקונגרס על גלי "מסיבת התה", אף לא נבהלו מהמסר שסגירת המערכת הפדרלית הייתה שולחת לעולם: הקונגרס של ארה"ב, מודל לחיקוי גלובלי, מאויש בעצם במחוקקים עם מנטליות של ילדים קטנים, שאינם מסוגלים להתעלות מעל יצריהם הפוליטיים ולפעול באופן ממלכתי.

לשבור את הכלים

לפלח גדול ומשפיע של המחוקקים הרפובליקנים כל זה לא היה אכפת. אדרבא, הם רצו לשבור את הכלים. הם רצו לסגור את וושינגטון הרשמית. בשבילם, המאבק התקציבי היה רק דחפור לסלילת קטע נוסף בדרך שתוביל פעם למטרה הסופית: קטיעת רוב אברי הממשל והפיכתו לגוף ממשלי שמטפל רק בנושאי חוץ וביטחון. את רוב הכוח הממשלי ואת רוב התקציב הם היו רוצים להעביר לבירות המדינות השונות, כפי שהתכוונו, לדעתם, האבות המייסדים.

אם תרצו, זה חזון של אמריקה חדשה-ישנה, חזון שטוותה הסופרת והוגת הדעות איין ראנד (לשעבר רוזנבאום), הנחשבת לאחת מהכוהנות האידיאולוגיות הגדולות של המחנה הקונסרבטיבי בארה"ב. נאמנים למשנתה שמקדמת "אגואיזם אתי" ודוחה בתקיפות עקרונות של מדינת רווחה, מוסיפים הרפובליקנים לשאוף לבטל, או למצער לסרס, את רשתות ההגנה החברתיות. לו רק היה מישהו ממציא מטה קסמים להפרטת הביטוח הלאומי, לאחר הכישלון המהדהד של ג'ורג' בוש הבן לחולל הפרטה כזו בשנתו הראשונה בבית הלבן.

את חזון הממשלה הקטנה מנסים הרפובליקנים ליישם בכל מערכת בחירות, בכל הצעת תקציב, אבל הם הגיעו לדרגת קיצוניות מפתיעה, אפילו במונחים רפובליקניים, בהצעת התקציב לשנת הכספים 2012 שחיבר פול ראיין, יו"ר ועדת התקציב של בית הנבחרים. חסידיו, והם רבים, אומרים שזו הפעם הראשונה שנעשה מאמץ אמיתי להתייחס למקור החולי התקציבי האמריקני: מדיקייר ומדיקייר, תוכניות ביטוח פדרליות למעוטי אמצעים ולבני 65 מעלה.

מותחי הביקורת, ואף הם רבים מאוד, אומרים שראיין מניף סכין קצבים על תוכניות שמשרתות את השכבות החלשות ביותר באוכלוסייה. יש בהצעת התקציב שלו אין ספור קיצוצים, שיפגעו בעיקר, אם לא לגמרי, באלה שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם. ויש גם הצעה להורדת שיעורי המס על בעלי הכנסות גבוהות. מה שאין בהצעת התקציב של ראיין: אפילו הצעה אחת להעלאות מיסים.

ההערכה בוושינגטון היא, שהמערכה סביב תקציב 2011, שכמעט הביאה לסגירת הממשל, תתגמד בהשוואה למה שמצפה לארה"ב במערכה בקונגרס על העלאת תקרת החוב, ובהתמקחות על הצעת התקציב של ראיין.