הניצחונות ההרסניים של ברצלונה (1-5 על שחטאר דונייצק) וריאל מדריד (0-4 על טוטנהאם) בערבים הראשונים של רבע גמר הצ'מפיונס ליג הבטיחו יותר ממפגש כפול ביניהן בחצי הגמר. הם הבטיחו משהו שהכדורגל האירופי סולד ממנו כמנגנון להשגת הכרעה ביריבות: סדרה. אמנם לא סדרה בסגנון האמריקאי הקלאסי - הטוב מחמישה או משבעה משחקים במסגרת אחת; אבל עדיין סדרה: ברצלונה וריאל ייפגשו (במדריד) בשבת הקרובה בליגה, ארבעה ימים אחר כך בגמר הגביע הספרדי שייערך במגרש נייטרלי (המסטאייה בוולנסיה), ב-27.4 בפרק א' של חצי הגמר הצ'מפיונס (מדריד), ובגומלין ב-3.5 (בברצלונה).
כששתי קבוצות נפגשות לארבעה משחקים ברציפות, גם אם רשמית אין קשר בין חלק מהמשחקים, נוצרת דינמיקה. לדינמיקה הזאת, כמו שמלמדות סדרות מענפים אחרים, יש מאפיינים. ומעניין לבחון את המאפיינים האלה בהקשר של ברצלונה - ריאל מדריד.
1. ביתיות
בסדרות בספורט האמריקני הכל סובב סביב יתרון הביתיות: הקבוצה שמחזיקה בו רוצה לשמור עליו; הקבוצה שחסרה אותו רוצה לגנוב אותו, עדיף באחד משני המשחקים הראשונים כי אחר כך זה נהיה יותר מסובך. בסדרה בין ברצלונה לריאל הסיטואציה שונה אך לביתיות עדיין יש משקל עצום. המשחק הראשון בסדרה הוא משחק ליגה בברנבאו. לכאורה זה המשחק הכי פחות חשוב לריאל: היא במינוס 8 נקודות מול ברצלונה בליגה ואין לה סיכוי ריאלי להדביק אותה. אבל התבוסה 5-0 בקאמפ נואו מוחקת כל אפשרות שמוריניו אפילו ישקול לוותר על שחקן הרכב בשביל המשחקים הבאים: ריאל קבוצה גאה מדי כדי לעשות דבר כזה.
מוריניו גם יודע שהפסד בבית יפורר לאבק את הביטחון העצמי של שחקני ריאל מול ברצלונה לקראת שלושת המשחקים הבאים, הלכאורה חשובים יותר. כך שניצחון במשחק 1 נהייה כמעט חובה לריאל.
2. מומנטום
למרות שזה לא ניכר בתוצאות שלה, ברצלונה לא מגיעה למשחק 1 במומנטום מאוד מרשים. היא כבשה 1.5 שערים למשחק בששת המחזורים האחרונים בליגה - הרבה פחות מהממוצע העונתי שלה (2.74 למשחק). במחזור האחרון היא פיגרה בבית מול אלמריה, האחרונה בטבלה. היא פצועה בהגנה (פויול, אבידל) ונאלצת לעשות קומבינות בקישור (בוסקטס נאלץ לשחק בלם ומסצ'ראנו מחליף אותו). ברצלונה עדיין פייבוריטית כבדה בכל משחק נגד ריאל כמובן, אבל בסדרה לפעמים נדרשות רק כמה פעולות - שער ניצחון מאוחר, החמצת פנדל, הרחקה - כדי להפוך את המומנטום ולחשוף את הבעיות.
בגמר ה-NBA ב-2006 דאלאס הובילה על מיאמי 0-2 ו-76-89 עמוק לתוך הרבע הרביעי במשחק 3. דוויין ווייד השתלט על המשחק והחזיר את מיאמי לחיים, ומצד שני דירק נוביצקי החטיא זריקה מהקו שהייתה משווה את התוצאה 3.4 שניות לסיום. דאלאס, שהיתה הקבוצה הטובה יותר, לא התאוששה והפסידה 4-2 בסדרה.
פפ גווארדיולה, ז'וזה מוריניו, ריאל מדריד, ברצלונה, הליגה הספרדית / צילום: רויטרס
3. התאמות
את רוב ההתאמות, בטח בתחילת הסדרה, יעשה מוריניו. התאמות הן הנשק של החלש. לכן הן בדרך כלל לא אסתטיות. כשליברפול ניצחה 1-2 בקאמפ נואו בשמינית גמר הצ'מפיונס ב-2007, שלושה שחקנים הקיפו את מסי כל פעם שהוא נגע בכדור, אפילו בקו החצי. רפא בניטז החליט שמסי לא ינצח אותו. גם מוריניו יכול לנסות להוציא מישהו מהמשוואה. וזה לא חייב להיות מסי. הוא יכול להיטפל לצ'אבי או לדני אלבס - שני השחקנים הכי חשובים בהנעת הכדור של ברצלונה. את צ'אבי אפשר לנטרל באמצעות שמירה אגרסיבית על גבול הברוטלית; אלבס נוטה להתחמם מכל פרובוקציה.
למוריניו אין בעיה להקריב צהובים בשני המשחקים הראשונים: הם לא נספרים בצ'מפיונס. גם בהתקפה לריאל יש אופציות: אדבאיור, קאקה והיגוואין לא היו בסגל במשחק בקאמפ נואו. תהיו בטוחים שמוריניו ישחק עם הקומבינציות עד שהוא ימצא אחת שעובדת.
4. לוחמה פסיכולוגית
הגאונות במלחמה פסיכולוגית היא להיכנס לראש של בודדים, לא של הקבוצה. פיל ג'קסון, גדול הלוחמים בשדה הזה מאז ומעולם, בוחר בפינצטה את המטרות שלו. בעונה הקודמת ג'קסון בחר בקווין דוראנט, מלך הסלים של הליגה, כי הוא חשב שאוקלהומה סיטי היא איום רציני בסיבוב הראשון של הפלייאוף, כשהלייקרס עדיין לא בפורמה הכי טובה שלהם. לפני הסדרה הוא אמר שדוראנט מקבל יותר מדי שריקות מהשופטים ש"מתייחסים אליו כמו סופרסטאר". דוראנט, שקלע בעונה שעברה 30.1 נק' למשחק ב-45% מהשדה, קלע בסדרה מול הלייקרס 25 נק' ב-35%: ג'קסון נכנס גם לראש שלו וגם לראש של השופטים.
ז'וזה מוריניו ניסה לוחמה פסיכולוגית בדרגות שונות של הצלחה נגד ברצלונה בעבר. בימים הקרובים הוא יבחר את המטרות שלו בסדרה. ואז היא תהיה אפילו יותר מעניינת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
