געגועיי לפרעה המצרי

אולי צדק אבי הפסיכולוגיה המודרנית, לפעמים סיגר הוא רק סיגר. מה שבטוח הוא שמצה היא לעולם לא רק מצה.

הסופרמרקט הוא המקום שבו מתחילה להיסדק תחושת החג שלי. אני מוקף בעשרות עקרות-בית זועמות ותאבות למבצע או לקופון. בדרך-כלל, יש להודות, אני מפיק הנאה מסיטואציות כאלה של שועל בלול תרנגולות, אבל כשהתרנגולות נחמסו כולן, כמו גם העגלים, הדגים ומוצרי החלב, אני מאבד את זה עוד בטרם יספיק בצקי להחמיץ. מה גם שליד הקופה אין שום צביקה הדר שיעשה לי הנחה, או ויקי כנפו שתדחף במקומי את העגלה.

הביקור בסופרמרקט הוא רק פרומו כמובן לכל בהלת הקניות של הפסח. מה שאצל האמריקאים מצטלם יפה כל-כך ערב הכריסמס, על רקע מדרכותיה המושלגות של ניו-יורק, נראה מלב תל-אביב כמו פקעת עצבים אחת גדולה. נכון, לאמריקאים יש גם "יום שישי השחור", שבו הם כמעט הורגים זה את זה בדרך לרכישת מתנות לחג, אבל לפחות אצלם החג הוא יום שמחה ולא נטל.

אני אוהב מאוד שופינג, אבל בזמני החופשי, ובעיקר בלי כל הבלגן מסביב. זה אפילו לא הקניות כמו ה"לפני" וה"אחרי" שלהן: הכניסה לחניון, התור ליד הקופה ועוד דברים שעמים מתורבתים מקבלים בשלווה יחסית - בעוד מאיתנו, הישראלים, הם מוציאים את כל פוטנציאל האלימות.

זה יישמע כמו קלישאה, אבל זה באמת לא תמיד היה ככה. פסח של ימי ילדותי היה ריח של סנדלים תנ"כיים שהוצאו מאריזתם, חולצה לבנה מגוהצת, התרגשות של ילדים שעומדים על כיסא לשירת "מה נשתנה", המצוד אחר האפיקומן, משחקים באגוזים אל תוך הלילה, וכוסו של אליהו הנביא שנותרת בודדה לעמוד על שולחן מכוסה במפה לבנה, פירורי מצה וכתמים של יין. בליל של זיכרונות ילדות מתוקים בניחוח עוגת מצות, מלווים בגאווה גדולה על המשפחה שהצלחת להקים, המשפחה שעבורה אתה מבלה שעות על-גבי שעות בעבודה תובענית.

פסח, בעיני רוחך, אמור להיות הדיבידנד שאתה גוזר על ההשקעה של חייך. אבל בפקק האין-סופי בדרך אל הסדר הקטנה כבר הקיאה על שמלת החג שלה ומילאה את הרכב בריח חמצמץ, הגדולים רבים על האיי-פד, והאישה כבר מזמן לא מדברת איתך. או אולי אתה איתה.

ניסיתי להתחמק מקלישאות, אבל גם בסדר שלנו יהיה האידיוט שיספר את הבדיחה ההיא על הביצים, ואידיוט ב' יחרה יחזיק אחריו כשיצרח באושר "וענונו" כשנגיע בהגדה ל"ויענונו".

אחר-כך מגיע הקטע שבו מרוב רעב אתה מתמלא מהכבד הקצוץ, "מעליב" את העיקריות של חמותך, ובדרך הביתה, אחרי הפטיפורים, אתה נשבע לאשת פוטיפר שבשנה הבאה אתם נוסעים לחו"ל, כולל הילדים, יעלה כמה שיעלה, ובלבד שלא תצטרך לבלות עוד ליל סדר אחד בקן הקוקייה שהיא מכנה בטעות בשם "משפחה".

רק שאפילו זה עוד החלק הקל: לפניך, גבר, עוד 7 ימים, שמהם תשתחרר רק אחרי שהטלוויזיה תתמלא בתמונות מגטו ורשה. ושמחת בחגיך.