סדר אחר

יום ראשון בערב, סמינר הקיבוצים, תל-אביב. האירוע: סדר פסח לילדי מהגרי עבודה שעורכת השלוחה הישראלית של ארגון הלל. שלא כמנהגי, הבאתי את הילדים לעבודה. עד שיגיעו ילדי המהגרים אני עורך היכרות עם דוד יערי, מנכ"ל הלל ישראל, בחור נחמד עד מאוד שגם לו יש תאומים בן ובת, ועם פנינה גדאי-אגניהו, מנהלת הלל תל-אביב, שמספרת לי שזו השנה השנייה שהסדר הזה מתקיים בשיתוף עם אגודת הסטודנטים של הסמינר ועם ארגון "ילדים ישראלים". 30 אלף סטודנטים מתנדבים בהלל ישראל.

הילדים מגיעים עם הוריהם - כולם התלבשו נורא יפה - ותופסים מקום סביב השולחנות הערוכים, ביניהם יושבים סטודנטים מתנדבים ומוזגים להם שוקו. זהו סדר פסח שכולו שוקולד. במקום יין שותים שוקו, במקום ביצים קשות ביצי קינדר וכולי. הילדים שלי תופסים גם הם את מקומותיהם, מתערים יפה במרחב. המולה נעימה.

הסדר מתחיל. המסרים כולם בסימן חירות. כוס שוקו ראשונה מוקדשת לאלה הסובלים מרעב וממחסור. נחמד, אפילו קצת מרגש, לראות את הילדים האלה, אפריקאים ואסיאתים, שרים "מה נשתנה" בקול גדול. ארבעת הבנים מנוצלים לשאלה איזה אדם אני רוצה להיות ואיך אפשר לפעול לתיקון עולם. עשר המכות הופכות למחשבה על המכות שמהן סובלים בני אדם בעולם - דיכוי, מלחמה, שנאה, אלימות, שחיתות, פשע וכדומה. אבל אתם יודעים איך זה ילדים; מסרים-שמסרים, כמו שאומרים, כולם בולסים שוקולד כאילו אין מחר.

עוד אצבע שוקולד, עוד כוס שוקו

אני עומד בצד עם יערי. הוא מספר שעזב קריירה בפיננסים על מנת לתרום לקהילה. מלבד מנכ"לות הלל הוא יושב גם בהנהלת אלו"ט. אם אתה קורא את ההגדה, הוא אומר לי, ועושה קידוש בכל ליל שבת, אתה אומר את המילים "כי גרים הייתם בארץ מצרים" - זה הסיפור שלנו, הוא אומר, יש לנו אחריות כיהודים.

הוא חוזר ומדגיש שהלל הוא לא ארגון פוליטי. זה יפה מאוד, אני אומר לו, אבל סוגיית מהגרי העבודה היא פוליטית לעילא. בשבילי זו שאלה של ערכים ומוסר, הוא אומר. אנשים חיים פה - תזמין אותם לסדר. אז אין לך עמדה בנושא הגירוש, אני שואל. זו העמדה שלי, אומר יערי, לעשות את מה שיהודי צריך לעשות. מה יהודי צריך לעשות, אני שואל. מה?! מזדעזע יערי, אתה שואל באמת?! כן. תיקון עולם, בוודאי. הוא חוזר להתיישב בין הילדים, מעניק לכל אחד מהם חיוך ותשומת לב. אני מעט נבוך מהעובדה שהילדים שלי נתלים עליו כאילו היה דוד אהוב, אבל נראה שלו אין בעיה עם זה.

הילדים אוכלים ביצת שוקולד כאקט של שמחה והתחדשות, ואז מקהלה משותפת להורים ולילדים שרה את "עוף גוזל". הם שרים יפה והכול, אבל נראה שהם לא מבינים שמדובר בשיר פרידה. אחר כך אוכלים אצבעות כיף-כף ומביעים משאלה. עיני הילדים כבר מזוגגות מרוב סוכר.

בצד עומד גבר צעיר ונאה, לבוש ז'קט לבן. זהו איש העסקים חיים סקאל. אני ניגש אליו ומציג את עצמי. לפי מבטו, נראה שסקאל מעדיף טיפול שורש על-פני שיחה עם עיתונאי, אבל הוא מתרצה. הוא מספר שרק לאחרונה נחשף ל"מפעל היפה הזה של הלל". זו רוח יפה וטובה, הוא אומר לי. היהדות בחו"ל נטועה חזק יותר בזהות מאשר אצלנו, אומר סקאל. אצלנו, מרוב שאנחנו ישראלים אנחנו מקדישים פחות תשומת לב ליהדות שלנו. הוא מספר שערך בביתו אירוע לאנשי עסקים, בהם מתיו ברונפמן, שם ניסה לשכנע אותם להצטרף ולתרום להלל וסיפר שהוא עצמו מתכנן להקים קרן ידידי הלל בישראל. זו לא עבודת ההתנדבות היחידה של סקאל; הוא עומד בראש עמותת "לב אוהב", שמסייעת לילדים עם צרכים מיוחדים. "זה שלב אחד הלאה מבחינתי", הוא אומר. "יש היגיון בלתפוס את האנשים האלה כשהם סטודנטים, לפני שהם יוצאים לעולם הגדול. אחרי זה אנחנו מאבדים אותם כאזרחים וכבני אדם".

בינתיים הילדים רוקדים ריקוד שהכינו מראש. סקאל ואני שותקים לרגע, מביטים בהם. בלי שנרצה, אנחנו מחייכים יחד.

מה עמדתך בעניין הגירוש, אני שואל אותו. אני מתבייש, אומר סקאל בקולו השקט, ממש מתבייש. כעם שחי בגולה, נרדף וגורש, אנחנו האחרונים שיכולים וצריכים לעשות דבר כזה. אנחנו צריכים אולי להפעיל יד קשה יותר בגבולות, אבל יד רכה בהרבה לאלה שכבר פה. אני ממש מתבייש, הוא חוזר ואומר.

במקום מרור אוכלים הילדים שוקולד מריר, לזכור שהעולם הוא שילוב של דברים טובים ורעים, מתוקים ומרירים, ועל האדם לבחור אם הוא מתמקד בטוב או ברע. כפי שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, אומר יערי לילדים, כך בכל דור ודור עלינו לראות את עצמנו כבעלי אחריות לתקן את המר ולחגוג את המתוק.

במקום לפתוח את הדלת לאליהו אנחנו "פותחים את הלבבות בפני כל אדם. מי ייתן ונהיה תמיד פתוחים לסייע למי שזקוק לנו ולהיפתח בפני אלה שלעזרתם אנחנו זקוקים". אחר כך שרים "אחד מי יודע"; ילדה בשם שאנון, ממוצא אסיאתי עד כמה שאני יכול לומר, שרה את כל השיר במומחיות מרשימה, וכל הילדים מצטרפים אליה ב"אחד אלוהינו-אלוהינו-אלוהינו שבשמיים ובארץ". אתם יודעים שאני גבר קשוח שלבו אבן, אבל ילדים עושים לי את זה. זה יפה.

כוס רביעית של שוקו, והילדים מאבדים את זה לגמרי, הם מתחילים לרוץ סביב השולחנות, לשיר ולצעוק ולרקוד ולשמוח. אני מאבד את הילדים שלי לרגע ומוצא אותם משחקים תופסת עם ילדי המהגרים. אנחנו, כל ההורים - אפריקאים, אסייאתים, ישראלים - עומדים ומתמלאים נחת. זה יפה.

תם הסדר, אבל הילדים לא רוצים ללכת. הם תופסים את הסטודנטים המתנדבים (חבורה נהדרת של בחורות ובחורים צעירים) וכולם יוצאים בריקוד ספונטני. האוטובוס שהגיע לקחת אותם בחזרה לדרום העיר, הרחק מכל הדשא והשוקולד, כבר מחכה, אבל הם לא מוכנים לשמוע. עוד סיבוב אחד, עוד אצבע שוקולד, עוד כוס שוקו, עוד ריצה פראית וקצרה סביב המדשאה, אבל בסוף זה נגמר. ההורים אוספים את ילדיהם והם עולים לאוטובוס, אני אוסף את ילדיי ואנחנו חוזרים הביתה. אבא, כיף בעבודה שלך, אומרת לי נגה. זה רק היום מתוקה שלי, אני אומר לה, בדרך כלל אני לא פוגש אנשים וילדים כאלה מקסימים. בדרך כלל אני מוקף בכל מיני אנשים נפוחים. אבא, שואל אותי הלל, גם אצל סבא וסבתא ליל הסדר יהיה כזה כיף?