עת השתחררתי: ורד קלנר והבנזוג עזבו הילדים לחופשה בניו-יורק

בכניסה לשדה התעופה, קצת לפני הבדיקה הביטחונית, מחכה לי הכומר. אני נכנסת לתא הווידויים וממרקת את חטאיי. "סלח לי אבי כי חטאתי", אני לוחשת, "עברו שלוש שנים מאז הנסיעה האחרונה שלי לחו"ל, וארבע שנים מאז שהבנזוג ואני יצאנו לחופשה זוגית בלי הילדים".

הכומר מקשיב בדממה לתירוצים שלי. אני מסבירה לו שמאז הנסיעה האחרונה לחו"ל נולדה לי בת. מספר שלוש ואחרונה. אחות לבכורה בת ה-9 וחצי, ולבן שבדיוק השבוע מלאו לו 6. היום בתי הקטנה כבר בת שנה ועשרה חודשים, וזו הפעם הראשונה מרגע הגיחה לעולם שאני נוטשת אותה. לשבוע. אם להודות על האמת, אפילו לילה בלעדיה עדיין לא גנבתי לעצמי. חוץ מזה, הבנזוג בדיוק השלים פרויקט גדול שבגללו נעדר מהבית תקופה ארוכה. שלא לדבר על זה שבתוך כל זה גם מלאו לי 40. כך שבאמת מגיע לי.

הכומר גזר עליי לזמזם עשר פעמים את "ז'ה ט'אם איי לאב יו טרמינל" של מאיר אריאל, או בשמו הרשמי "טרמינל לומינלט", והבנזוג ואני עלינו לטיסה 001 לניו יורק. רק שנינו ועוד כמה מאות אנשים.

הפעם הראשונה בחיי שבה טסתי לניו יורק הייתה לפני 11 שנים בערך. עד אז הייתי טיפוס של אירופה הקלאסית. אבל מרגע שפגשתי את הבנזוג, הוא לא הפסיק לדבר על איך הוא חייב להראות לי את העיר שלו. איפה שנולד וגדל (עד גיל 3). העיר של הוריו, של סביו ושל סבותיו. היכן שלמד באוניברסיטה. העיר שהוא חייב להסניף אחת לתקופה כדי לשמור על שפיות, ואחר כך לחזור הביתה ולהודות שגם תל אביב בכלל לא רעה.

הפעם הראשונה הייתה בסדר. זאת אומרת, מאוד התרשמתי מהפסון הניו יורקי, אבל הרגשתי שאני פוגשת רק את הגרסה למתחילים. זו עם המוניות הצהובות ועם דוכני הפרעצל בפינות. אפילו התאומים עדיין עמדו אז זקופים. נזקקתי לעוד שתי גיחות משלימות כדי להתאהב בעיר, שאת המקצב הפנימי שלה רק התחלתי להכיר.

בתוך זמן קצר הפכה ניו יורק ליעד המשפחתי המועדף. התברר לנו שניו יורק היא מין עיבוד אורבני לענק וגנו. היא רק נראית כמו עיר שתבהיל ילדים. למעשה, כשלומדים להכיר, נחשפת העיר האלטרנטיבית, שמדברת רק עם אנשים שגובהם מתחת למטר וחצי. עיר עם הפארקים הכי מלבלבים, המוזיאונים הכי מצחיקים, הדינוזאורים הכי דרמטיים, ועם הנדנדות הכי מתעופפות. המקום המושלם לשלב בו ביזנס (שלו), פלז'ר (שלי) וקרטיב רמזור על הספסל של גינת היפו שעל גדות ההדסון, מתחת לרחוב 91.

אבל הפעם אנחנו משאירים את הילדים מאחור. הפעם זה רק שנינו. נדרשו לי שלושה חודשים כדי להכין את הנסיעה הזו: להודיע לבוס, לחדש את הוויזה שפג תוקפה, למצוא בייביסיטרית מתאימה ואוהבת, שלא חוששת מהאחריות וגם מצוידת ברישיון נהיגה, ואז עוד בייביסיטרית עם אותם הכישורים, ולהפיק להן את ספר ההוראות האולטימטיבי. הדה-קונסטרוקציה של השגרה המייגעת של אם לשלושה, שכל דקה בחייה מפורקת לעשרות מחויבויות, המורכבות מתתי רוטינות שהצטברו ושוכללו בשנים של ניסיון.

כך יצא שמגילת העצמאות הפרטית שלי הפכה למעשה למניפסט של התמרמרות שהלכה וגאתה ככל שהעמיקה ההכרה במספר הפרטים המנג'סים בחיי, בתור אחת שיודעת שעד שהמיקרו יפשיר את הפיתה (קמח מלא) יעברו 3:45 דקות, שבהן כדאי לשטוף ולקטום שני מלפפונים ולהכניס אותם לשתי שקיות מתכלות מהמגירה השלישית, להוציא את הקוטג' ואת החומוס מהמקרר, לתת לבת הזקונים ביסקוויט ג'ינג'ר ולהזכיר לה לאכול אותו ליד השולחן הקטן, לדחוס בגדים למכונה, לוודא שגם הפיג'מה של הזקונית בפנים, לפנות את בקבוקי התה שלה, אם אפשר אז גם להלביש אותה, ופינג-פינג המיקרו סיים את מלאכתו, וצריך לחצות את הפיתה לשניים, לבכורה חומוס, לבן קוטג', אבל רק מעט כי הוא לא אוהב שמשפריץ לו מהצדדים, לצרף למלפפונים, לתיק שלה, לתיק שלו, ואז להתפנות להכין להם ארוחת בוקר, הבן גם רוצה שוקו, להזכיר לשניהם לצחצח שיניים, לה לאסוף שיער, ולו לחבוש כיפה. ב-7:34 הבכורה יוצאת להסעה, ומיד אחר כך יוצאים שני האחרים.

ככה נראית השגרה שלי יום-יום. ככה תיראה השגרה של הבייביסיטרית בשבוע הקרוב, כשאני אעמיד פנים שחזרתי לעולם המבוגרים שבו מגיעה השעה 15:45 אבל אף פעמון לא מצלצל, אין ארוחת ערב על הראש, אין אמבטיות וטיפולי כינים, אין "הביצה שהתחפשה", "חנן הגנן" או "צעצוע של סיפור 3", ומותר גם לשתות קפה אחרי השעה שלוש, כי גם אם הקפאין ישאיר אותי ערה חצי לילה, זה לא נורא משנה, כי מניו יורק יהיה לי קשה לשמוע את קריאות "אימא, אימא" של הפעוטה בחמש וחצי בבוקר.

גלגלי המטוס חובטים במסלול של JFK, וכעבור רבע שעה אנחנו מתגלגלים לכיוון פקידי ההגירה. מתוקף מעמדי כנשואה לאזרח אמריקאי אני זכאית לעמוד בתור המשודרג של המקומיים. הבנזוג עובר את הפרוצדורה במהירות, ואחריו אני מגישה את הדרכון שלי. הפקיד מקרקש על המקלדת, ואז אומר לי בקורקטיות טיפוסית לבוא אחריו.

אוף, לא עוד פעם.

ב-2004 נסעתי ללוס אנג'לס כדי לערוך ג'אנקט, אותה מסיבת עיתונאים המונית לפני יציאה של סרט חדש, וגם כדי לראיין את פרנק גרי. כשהגעתי לפקיד ההגירה ב-LAX, אחרי 15 שעות טיסה, והוא שאל אותי מה מטרת הביקור שלי, עניתי בטבעיות מטופשת שאני בעיר כדי לערוך ג'אנקט, משוכנעת שאין עדות מוצקה יותר לכך שאין לי כוונה להתנחל במקום ולהתעלק על משלם המסים האמריקאי. הפקיד בלוס אנג'לס הורה לי ללכת בעקבותיו, ובזאת נפתחה סאגה בלתי נגמרת של יחסיי המורכבים עם רשויות ההגירה האמריקאיים. מתברר שהעורכים שלי (אז בעיתון "מעריב") לא טרחו לעדכן אותי שעליי להצטייד בוויזת עיתונאי, ושבהצהרה הפזיזה שלי סימנתי את עצמי כמועדת לפורענות הגירתית.

עוכבתי ב-LAX במשך שש שעות, שבמהלכן לא נתנו לי ללכת לשירותים בלי ליווי של שוטרת ואיימו לשלוח אותי בטיסה הבאה לישראל, או להעביר אותי לבית המעצר דאון טאון. אני בעיקר בכיתי ובכיתי. "בעלי ובתי הם אזרחים אמריקאיים", ייבבתי כמו בסרט גרוע משנות ה-80. בסוף נקנסתי, ננזפתי ושוחררתי למשימתי העיתונאית תחת אזהרה. חשבתי שבזה נגמר העניין, ובאמת בנסיעות הבאות לניו יורק הכול עבר בשלום. אבל כשטסתי פעם אחת בטיסה ישירה ללוס אנג'לס, שוב עוכבתי לבדיקת מסמכים מייגעת.

הפעם קיוויתי שכל זה ייחסך לי. אמנם כשהוצאתי את הוויזה החדשה בשגרירות בתל אביב הפקיד נזף בי בטון פטרוני וקריר ("את מבינה שאסור לך לעבוד בארצות הברית?") במשך דקות ארוכות, אבל חשבתי שעם ויזה חדשה העלילה המטופשת הזו תבוא אל סופה. במקום זאת התברר שהפקיד בשגרירות קבע אות קין על הוויזה שלי. מעתה ועד שיפוג תוקפה בעוד עשר שנים, כל כניסה שלי לארצות הברית תלווה בטבילת ההשפלה הזו: ענישה במסווה של עיכוב ובדיקת מסמכים.

ימים ספורים לפני הנסיעה צפינו באחד הערבים במופע הסטנד-אפ של וונדה סייקס, ששודר במקור ב-HBO. סייקס, הקומיקאית השחורה והמופרעת, היא זו שהפילה לרצפה את אורחי תא הכתבים של הבית הלבן בארוחת הערב השנתית המסורתית שלהם בשנה שעברה, כשחגגה בשחרור מעורר קנאה את כניסתו של הנשיא השחור הראשון לבית הלבן.

איזו אמריקה בוקעת מהמופע שלה - נועזת, ליברלית, חסרת מעצורים ושוויונית. כזו שמותר להסתלבט בה על הכול: ממצב הפטמות של הנשיא, עבור בזרועותיה השריריות של אשתו ועד תיאורים גרפיים עד כדי השתנקות של טיפול שעווה שעשתה באזור פי הטבעת שלה. ומבעד לדמעות הצחוק עולה ומצטיירת אמריקה חלומית, צעירה וסקסית. היעד המושלם.

אלא שאז נכנסים לחדר ההוא של עברייני ההגירה ומחכים. הפקידים מנחים אותי להניח את הטפסים ולשבת. הם לא יודעים כמה זמן זה ייקח. לא מוכנים להסביר מה הבעיה. אסור להשתמש במכשירים אלקטרוניים. גם לא בטלפונים. ומה עם המזוודות? הם לא מוכנים להתחייב. הבנזוג יכול לקחת אותן, אבל אז הוא לא יוכל לחזור לחדר ההמתנה. הבנזוג מתפוצץ. מנסה להזיז דברים. כאזרח אמריקאי הוא יכול להרשות לעצמו. אני נכנסת למוד יהודי מבוהל, שבו אני מנסה להקטין את הנפח הקיומי שלי ולקוות שצייתנות זהירה תביא לי את הישועה.

הפקידים זזים באיטיות מכוונת, מתרגלים את שיטת עבד כי ימלוך, נשמרים מליצור קשר עין עם הנוכחים. התור שרירותי. לא ברור מי אחרי מי ולמה. זו החצר האחורית של ארצות הברית. איפה וונדה סייקס ואיפה רשויות ההגירה. אני נושמת עמוק, מנסה לא לתת לחוויה הזו לצבוע את השבוע הקרוב. כעבור שעה הפקיד קורא בשמי ומסביר שזה גורלי בעשור הקרוב. הבנזוג אומר שאולי זה הזמן לסדר לי אזרחות אמריקאית או גרין קארד. אני רק רוצה לתפוס מונית ולשכוח מכל זה.

הנה מנהטן. מבעד לחלון. המונית חוצה את הפארק היפה בעולם, ואת זה אני אומרת בלי להכיר את כל המתחרים, ועוצרת בפתח המלון שבאמסטרדם פינת רחוב 79. מלון נחמד. כי זה כל מה שצריך בניו יורק. העיר שבה סטנדרט הפינוק מרכין את ראשו בפני האטרקציות שבחוץ, מתוך הבנה שגם כרית עם צפיפות חוטים גבוהה וגם קערת פירות טריים ממש לא מהעונה יתקשו להתחרות באחר צהריים קר אבל שמשי בהיי-ליין, הטיילת העילית במערב צ'לסי.

לפני הכול, קפה במסעדה הפינתית הצמודה למלון, שבבוקר האחרון שלנו בעיר נבחין בפיליפ רות מתיישב באחת מפינותיה. "זה פיליפ רות?", ישאל הבנזוג את המארח, שיגלה: "הוא פה שלוש פעמים בשבוע". גם הגרנולה הביתית שם מושלמת.

אני לא יודעת מה אנשים אחרים עושים בניו יורק. בטח קצת ברודוויי, קצת סוהו וסנטרל פארק, מומה או מטרופוליטן, קניות ומסעדות. אבל ניו יורק שלנו היא עיר של חברים. עוד לפני שגמרנו את הצ'ק-אין לחדר, הלו"ז השבועי שלנו כבר היה סגור ברזולוציה של שעתיים לפה שעתיים לשם. ארוחת ערב, ארוחת צהריים, קפה. דינר במסעדה. דרינקס אחר הצהריים. בין לבין משחיל הבנזוג גם כמה מפגשי עבודה.

מה אנחנו עושים בכל המפגשים האלה? מדברים ומקשיבים. מעדכנים ומתעדכנים. מרשימים ומתרשמים. חוגגים את האינטראקציה האנושית במיטבה, כשהיא מאתגרת אבל נעימה. שופעת עניין ועם זאת נינוחה. אנחנו באמת לא יכולים לחשוב על בילוי טוב מזה.

ביום ראשון בצהריים אני קופצת לחבר טוב מהאוניברסיטה, שבינתיים כבש את אחת העמדות הבכירות בטלוויזיה האמריקאית. אנחנו מחכים שהחבר של בנו יגיע, ואז ניסע כולנו לצ'לסי פירס, האנגרים ענקיים שבהם ילדי העיר פורקים את כל האנרגיות הספורטיביות שלהם בזמן שהוריהם יכולים ליהנות מבירה ומקצת שקט.

דפיקה בדלת קוטעת את השיחה שלנו. האימא של החבר מתנצלת על האיחור ומבקשת שנחזיר אותו עד ארוחת הערב. אני מציצה על האימא בעניין. אישה בלונדינית, מטופחת עד הקצה, מצוידת בכל האקססוריז המתבקשים כדי ליצור את הלוק הנינוח של סוף השבוע. כל-כולה משדרת עקרת בית מיואשת יותר או פחות. כזו שעסוקה בניהול היומן החברתי העמוס של ארבעת ילדיה. בספר הסטריאוטיפים שלי כבר הכנסתי אותה למגירת הצאצקע.

אבל אז היא הולכת, והחבר שלנו מספר לי בעברית, מעל ראשו של בנה, שהיא אחת הנשים האמריקאיות הבכירות בתחום החינוך, שמיד עם סיום לימודיה בקולג' הקימה עמותה שחוללה מהפך בתחום, ושהיא הייתה אחת המועמדות הסופיות של אובמה לתפקיד שרת החינוך. מה אתה אומר, אני מסגירה את הפתעתי, ומפנימה בהכנעה שתי תובנות: האחת, עם כל היכרותי היחסית עם ניו יורק, אני רחוקה מלפענח ניואנסים חברתיים באותה דייקנות שאני מסוגלת לה בארץ; והשנייה היא ההכרה במקבץ הנדיר של הכישרון שניו יורק אוספת אליה.

כשאני בוחנת את שלל המפגשים של השבוע האחרון, זה רק הולך ומתחזק. אצל הרב הליברלי ואשתו אוצרת האמנות היהודית פגשנו גם את המומחית למשפט עברי ורבה שעומדת בראש ה-JCC. למחרת, אצל העורכת הבכירה בהארפר קולינס ובעלה הפרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק, ישבנו לצד פסיכיאטר ואשתו עורכת הדין המצליחה, ועוד איש עסקים, ועוד רב מהפכן מהחוף המערבי. בערב ראשון פגשנו בחור שמפרסם מאמרים ב"ניו יורקר", ועוד שלושה דוקטורנטים חרוצים מאוניברסיטת קולומביה. ועוד ועוד.

כמו בכל עיר גדולה, גם לכאן מתקבצים המצטיינים שעומדים בקצב ומסוגלים להרשות לעצמם את יוקר המחיה. גם תל אביב היא כזו, טוען הבנזוג, גם בבית אנחנו מוקפים בהרבה אנשים מוכשרים ומצליחים. אולי, אבל תל אביב מושכת כישרונות מישראל, וניו יורק היא מגנט לאוונגרד מרחבי העולם. עיר של שפיצים.

ארבע וחצי לפנות בוקר והשעון הביולוגי עושה את שלו. אני מציצה בבלקברי של הבנזוג כדי לקרוא את סיכום היום מפי הבייביסיטר. הבכורה מנצלת את ההיעדרות שלנו ומפירה את כללי הבית. הבן סוחב. הפעוטה מגלה סימנים מחשידים של דלקת עיניים. אמן שלא תתפתח.

האוקיינוס הזה שבינינו ובין הילדים מרגיש רחב ועמוק מדי. חבל הטבור נמתח עד כאב. הבייביסיטרית מבטיחה ששלושתם בסדר, גם הקטנה, אבל עד שהיא תניח שוב את ראשה העייף על הכתף שלי, בגומחה האנושית שנוצרה בדיוק בשביל ראשיהם של פעוטות, עד אז הלב שלי ימשיך לבעור מאשמה.

אין ברירה אלא לפתח קרום דק של ניתוק, כזה שיאפשר לי ליהנות למרות המרחק מהילדים ומבלי לתת ללהבת הגעגוע לשרוף את החופשה הנדירה הזו. אני מתאמצת שלא להעלות לנגד עיני רוחי את תמונת הילדים בפיג'מות, כשהם מתגנבים לעת בוקר למיטה שלנו וסוחטים שעת כרבולים וחיבוקים לפני ששאון היום יפזר את כולנו כל אחד לפינתו. כי התמונה הזו, אפילו אם היא רק מתקרבת למפלס פני הזיכרון, פוצעת אותי.

זה לא שאני חושבת שהחופשה הזו היא טעות. גם אני יודעת לדקלם בביטחון של יועצת נישואים מנוסה שכל זוג חייב לטפח לעצמו קצת זמן בשניים. ואני גם מאמינה שזה נכון. ואפילו הסברתי את זה לשני הילדים הגדולים. אבל מי יודע איזו צלקת תשאיר החופשה הזו על נפשה של בת האוטוטו שנתיים, שיום אחד התעוררה בבית מרוקן מעוגנים? כל הטיעונים המצוינים בזכות היציאה לחופשה נראים פתאום כמו אפולוגטיקה זולה וחסרת אחריות. נו טוב, נקפוץ לטויס-אר-אס וננסה לטשטש את הפצע בעזרת הכלי הנהדר שהקפיטליזם העמיד לרשותנו: קניות.

מלווים בתחושת מיאוס קלה אנחנו מתגלגלים לכיוון המולת טיימס סקוור ונכנסים למקדש הצעצועים שבמרכזה. מי היה יכול לנחש כמה מורט עצבים זה יכול להיות. פליימוביל של גלדיאטורים? יש להם מספיק כאלה. די.וי.די של רחוב סומסום? היום הכול כבר באינטרנט. אז אולי נינטנדו Wii? יקר מדי, והם גם צעירים מדי. ותוספות ל-Sims? כבר לא מחזיקים. פליימוביל בית ספר בטוח יעבוד, אבל הקופסה גדולה מדי; איך ניקח אותה? אולי את וודי ובאז מצעצוע של סיפור? זה לא הכי מסחרי בעולם? כדור פוטבול למסירות? מה להם ולפוטבול? גיטרה? יש בארץ.

שעתיים וחצי של הלוך ושוב, עלה ורד, עד שהבנזוג ברח למפלטו הידוע של הגבר: הבלקברי. אני ברחתי למפלטה הקלישאתי של האישה: שופינג באנתרופולוג'י.

כשעורך G ביקש ממני לכתוב על הנסיעה לניו יורק, מיד חשדתי שבראשו הוא מתאר לעצמו שחופשה זוגית כזו בטח כוללת סיבוב כרכרות בסנטרל פארק או קלישאה רומנטית אחרת שהוליווד המציאה ו"סקס והעיר הגדולה" קיבעה. וזה הלחיץ אותי, כי אנחנו לא הזוג הנכון למחוות כאלה, ואני לא העיתונאית הנכונה להתוודות על זה.

אנחנו לא ממש מציינים ימי נישואין, בקושי ימי הולדת, בטח לא את ולנטיין דיי. אנחנו הרבה יותר מדי ספקנים כדי ליפול בפח של המחווה הרומנטית הגדולה, שהבומבסטיות שלה תמיד תיראה לנו כמו עדות לריקנותה. במילים אחרות: אנחנו פחות בכיוון של יהלומים ופרחים ויותר בעניין של שיחות מלב אל לב. פחות צימר אפוף קטורת בכרם בן-זמרה ויותר סרט טוב בגת. פחות פריז ויותר ניו יורק.

ואני יודעת שבסולם הריגושים של דנה ספקטור כל מה שמתחת ל-9 פלוס עם פוטנציאל רציני לצונאמי נחשב לסתם שעמום בורגני עצל, אבל נדמה לי שאת הפוביה של ספקטור ביחס לפיהוק המנומנם בחיי הנישואים אני החלפתי בחרדה מפני זיוף. ורומנטיקה רצינית כזו, עם כל התפאורה, גורמת לי להסמיק ממבוכה. וחוצמזה, שבחינוך העיתונאי שקיבלתי, בכלל אסרו עליי לכתוב את המילה "אני". ובטח לא התכוונו שאחליף אותה ב"אנחנו" המתקתק.

אז אסתפק בלמחזר תובנה מהשנים הראשונות שלנו כהורים: באחד מאותם הימים אירחנו זוג חברים שאז עדיין לא היו להם ילדים. כל הארוחה הוא דיבר איתה בפוצי והיא ענתה לו במוצי. הבנזוג ואני היינו עסוקים בלהאכיל את הבכורה ובלנקות את הנשורת שהטיחה ברצפה. שבועיים אחר כך יצאנו לחופשה הראשונה שלנו כזוג מאז שהפכנו להורים. נסענו על כביש החוף בואך הכרמל, מוזיקה טובה התנגנה ברקע והדגישה עוד יותר את דממת האלחוט מהספסל האחורי במכונית. הפרופיל של הבנזוג נעשה יותר ויותר מצודד מרגע לרגע. פתאום הבנתי: כל-כך הרבה יותר קל לאהבה לגאות כשהילדים וטרדות היומיום אינם בסביבה. זו כמעט לא חוכמה.

מבט אחרון לעיר, עד הביקור הבא, מונית, שדה תעופה, עוד לאטה עם חלב דל ועולים לטיסה. השבוע הזה בקושי התחיל וכבר הגיע לקצו. 11 שעות אחר כך הילדים כבר מחכים לנו ליד החלון. אני נשכבת על השטיח, נותנת להם לטפס עליי, יודעת שלכל שבת יש מוצאי שבת, וכמו שאמרה דבי אלן לרקדניה הצעירים בשיר הפתיחה לסדרה "תהילה": לחופשה יש מחיר, ועכשיו מתחילים לשלם עליה.

והחשבון כבד: שבוע של שיעורי בית שהוזנחו, צמא אין-סופי לתשומת לב הורית, הרגלים טובים שנעקרו, ראשים רוחשים כינים, שיעול שהופך לנזלת שהופכת ללילות טרוטי שינה, שני פרקים של "אימפריית הפשע" ביס מקס, קניות ובישולים לשבוע החדש, ניקיונות לפסח, וגם לא לשכוח את הכתבה לעיתון על חופשה רחוקה בניו יורק, שכבר קשה לי להאמין שחלפה לה. מזל שיש תמונה. מהגב, כמו שביקשתי.