בעלת הארמון: נירה יצחקי עשתה מהפך לתרבות בתל-אביב

כששואלים את נירה יצחקי אם היא לא מרגישה מוזר בווילה העירונית ההיסטורית שהפכה לחלל הגלריה שלה, היא אומרת בפשטות "לא". "לי זה לא מוזר. אני מאז ומתמיד חשבתי בגדול. חמש שנים כבר ידעתי שהגלריה צריכה לעבור ופשוט לא מצאתי את המקום המתאים, עד שהגעתי לכאן".

"כאן" הוא בית התאומים ברחוב מזא"ה בתל-אביב, בניין היסטורי שתכננו האדריכל יוסף ברלין והמהנדס ריכרד פסובסקי בתחילת שנות ה-20. הבית, ששימש בימי תל-אביב הקטנה למגורי משפחותיהם לצד משרד ובית ספר לאדריכלות, הפך מאוחר יותר, בשנות ה-50, לחלק מבית החולים הדסה ששכן בסמוך. מאז שנות ה-80 עמד נטוש ומצבו הלך והידרדר, עד שנבנה פרויקט לב העיר היוקרתי, ונטל על עצמו, על-פי דרישת העירייה, את פיתוח החצר המשותפת ושיפוץ הבניין ההיסטורי בתנאי שימור מחמיר, כחלק מהתנאים לזכויות בנייה לגובה.

בית התאומים כשמו כן הוא, שני מבנים זהים בני שלוש קומות. העירייה מייעדת את המתחם כולו לשימושי תרבות אך לצורך הפעלת המקום היא ממתינה ליזמים בעלי חזון ויכולת. כך קרה שיצחקי הגיעה לפני קרוב לשנתיים לראות את המבנה שעמד בשיפוצו, ונדלקה, בעוד המחצית השנייה של הבית ממתינה עדיין.

גלריה שלוש מצטרפת לטרנד של הזמן האחרון, בו גלריות מובילות בתל-אביב מתרחבות לחללים גדולים יותר. אך מרביתן עושות זאת במעבר חד לדרום העיר - גלריה דביר פתחה שלוחה במחסן 2 בנמל יפו, בלי לזנוח את מעונה הוותיק ברחוב נחום שבצפון ת"א; גולקונדה של רוני פורר ביצעה מהפך תדמיתי ופתחה את קונטמפוררי בדרום רחוב הרצל; חזי כהן נדדה מרחוב פרישמן הצפוני לוולפסון הדרומי ויותר מהכפילה את שטחה; רוזנפלד נטשה את צפון דיזנגוף לטובת שביל המפעל במרכז המלאכה שבין הרחובות שוקן ושד' הר ציון.

שונה מכל אלה המקרה של גלריה שלוש, שכעת אוחזת בחלל היוקרתי והמרשים בלב העיר, בלי להתרחק ממתחם הגלריות השוקק של שד' רוטשילד ובלב אזור התיירות המתפתח ברחובות ההיסטוריים של תל-אביב הקטנה. לעומת החללים המסחריים, התעשייתיים והאלטרנטיביים שבטרנד, המעון החדש של שלוש מזכיר יותר גלריות אירופיות השוכנות בווילה וינאית או איטלקית, בקנה מידה מקומי, כמובן.

- זו קפיצת מדרגה רצינית.

יצחקי: "הפעילות של הגלריה הלכה וגדלה. כל הזמן נוספו עוד אמנים גם מהארץ וגם מחו"ל והרגשתי שהחלל ברחוב חיסין מצר את צעדי. היו הרבה תערוכות ופרויקטים שרציתי לעשות ולא יכולתי. רציתי מקום יותר גדול, שיאפשר גם לארח ולעשות פעילויות תרבות ואמנות נוספות, שיתמכו בתערוכות".

פריצה עולמית

גלריה שלוש הוקמה בשנת 1985 כעמותת אמנים ששכנה ברחוב שלוש בנווה צדק. יצחקי הצטרפה כמנהלת הגלריה ובהמשך פיתחה כיוון עסקי למקום. ב-1989 עברה לרחוב חיסין, שם שכנה עד לאחרונה.

"כבר בנווה צדק, אחרי זמן מאוד קצר, הבנתי שעולם האמנות כאן מתנהל בעצם ביציאה לחו"ל ובקשר עם חו"ל. היה לי מאוד חשוב להיות מקושרת לזירה בינלאומית ובזה הייתי חלוצה. הגלריות בארץ היו אז מאוד מסוגרות ואמנים כמעט לא יצאו לחו"ל וכמעט לא הגיעו לכאן אוצרים מהעולם. היום המצב שונה לגמרי, כמובן. כל רבע שעה מגיע אוצר אחר וזה נראה לנו מובן מאליו - זה כמו לדבר על תקופה שלא היו טלפונים בבתים. אני כבר מצעדיי הראשונים הבנתי שאני חייבת להיות בינלאומית. אם אשאר מקומית אני אהיה עוד מקום קטן שמוכר תמונות".

- זה ענף מאוד מיוחד התחרות עזה ויחד עם זאת הכול נורא מנומס. באמת הכול טוב או שמתחת לפני השטח רוחשים יצרים?

"בארץ היחסים בין הקולגות טובים. בין הגלריסטים הרציניים יש אווירה של כבוד הדדי. כל מי שעובד בצורה רצינית מבין את החשיבות והמורכבות של העבודה שלנו ולא מזלזל. בוודאי שיש יצרים, כי כל התחום הזה הוא מאוד יצרי, אבל אני חושבת שבכל זאת יש קולגיאליות. לא גונבים לקוחות ולא גונבים אמנים, יש שיתופי פעולה בין גלריות, וגם תחרות".

יצחקי השקיעה מיליון שקל בשיפוץ המבנה החדש לגלריה שלוש והתחייבה לשכור את הבניין ל-15 שנים, צעד שמשמעותו הכלכלית מתבטאת בכמיליון שקל לכל שנה. זוהי התחייבות נכבדת לעסק שישב עד לפני חצי שנה במרתף ברחוב חיסין.

- את ישנה טוב בלילות?

"עכשיו כן. קודם לא ישנתי כי חיכיתי למכרז, החלטתי שהמקום הזה יהיה שלי ויהי מה. התהליך הבירוקרטי לקח כמעט שנה, כך שהמתח היה רב ונדרשתי להרבה סבלנות. עברתי את כל שלבי האישורים, אפילו שר הפנים היה צריך לאשר את זה, וקיבלתי את המפתח. ההתחייבות שלי היא ל-15 שנים".

- מאיפה הכסף?

"השאלה הזו לא רלבנטית. כשנוחי דנקנר קונה את מעריב אף אחד לא שואל אותו מאיפה הכסף. יש כאן השקעה שלי אישית, מכירות שהקדשתי ספציפית לנושא הזה. זו התפתחות עסקית שהבשילה לאורך זמן. אני 20 שנה גלריסטית. בניתי את העסק שלי נדבך על נדבך והגעתי להישגים מקצועיים שאני גאה עליהם".

יצחקי השכירה את קומת הכניסה ל"תולעת ספרים", חנות הספרים ובית הקפה בעלי הנטייה האמנותית, כחלק מהמימון השוטף: "היה לי חשוב לדעת איזה עסק יפעל כאן. אני חושבת שהמודל של 'תולעת ספרים' הוא מאוד מוצלח גם מבחינה תרבותית. בדיוק את האווירה הזו רציתי שתהיה כאן בבניין".

- זה יותר מוסד אמנות מאשר גלריה?

"אני תופסת את המקום שלי כיותר מגלריה. אני רוצה לתת לאמנות ולתרבות נראות יותר גדולה. מקום שיכבד את כל העשייה הזו - מקום שיארח אמנים מחו"ל, אוצרים, אירועים ומפגשי אמנות ותרבות, מוזיקה מופעים קאמריים. אני רוצה לפתוח פרויקט רזידנסי לאמנים ויוצרים מחו"ל, שמתארחים לזמן קצוב לצורך פרויקט. יש מעט מקומות בארץ שעושים את זה".

בשבתות אחת לחודש מתקיימת בקומה השלישית של הגלריה סדרת קונצרטים של מוזיקה קאמרית בניהולו של יגאל טוני, הכנר הראשי של הפילהרמונית עם רביעייה של נגני הפילהרמונית. לדברי יצחקי "הרחוב הזה היה שומם קודם ועכשיו אנשים מלב העיר יורדים לרחבה נכנסים לקונצרט או לגלריה ויושבים לקפה. זו הפרחת השממה - חוויה של תרבות עירונית אינטימית. הלוואי שלי היה מתחת לבית כזה דבר".

- כיוונת למקום שאת נמצאת בו היום?

"בפירוש כן, תכננתי הכול מראש, אני רואה את עצמי כאצנית למרחקים ארוכים. אני מתכננת את המסלול וההשקעה בכל חלק מהדרך. אפילו כשנדמה שאני מאיטה, זה נעשה לצורך האצה מחדש. אני תמיד יודעת מה אני עושה ואיפה אני נמצאת ולקראת מה אני הולכת. לא סתם קורים לי דברים. מכל עבר אני שומעת 'איך העזת' ולי זה נראה הכי מובן מאליו".