השור הזועם

דירוג העוצמה של מאה הספורטאים המקצוענים הבכירים באמריקה, שהמגזין הנחשב "בלומברג ביזנסוויק" מפרסם מדי שנה בינואר, הוא עניין קצת מורכב. את הרשימה פולטת נוסחה מסובכת המשלבת ביצועים על המגרש (תוצאות וסטטיסטיקה אישית בענף הרלבנטי) עם תוצאות סקרים שנערכים ברחבי ארצות הברית ומודדים את המודעות של הציבור האמריקאי לספורטאי, המשיכה אליו, האמון בו ואת ההשפעה שלו. בגדול, אומר דיוויד ניומן, האנליסט הבכיר שאחראי לדירוג העוצמה, "הרשימה מתייחסת לפוטנציאל העסקי הכולל של הספורטאי".

 דריק רוז derrick rose / צלם: רויטרס

הפוטנציאל העסקי הכולל של דריק רוז, הרכז הפנטסטי של שיקגו בולס, שבעוד שבועיים פלוס-מינוס צפוי לזכות בתואר השחקן המצטיין של העונה, ה-MVP, הספיק רק למקום ה-99 ברשימה של בלומברג ביזנסוויק לשנת 2011. זה לא מאוד מפתיע, משתי סיבות: האחת, ה-NBA היא אמנם הליגה האמריקאית הכי פופולרית בעולם, אך בארצות הברית היא ליגה כמעט שולית; בסקר פופולריות שערכה השנה חברת האריס אינטראקטיב, ה-NBA הגיעה למקום החמישי עם 6% תמיכה, מרחק שנות אור מליגת הפוטבול (ה-NFL עם 31%) ומליגת הבייסבול (ה-MLB עם 16%). הסיבה השנייה היא שהרשימה משקפת את הישגי הספורטאים בשנה שקדמה לפרסומה, כלומר 2010, שבה העונה המהממת של רוז רק התחילה.

עונה מהממת זה אפילו אנדרסטייטמנט, העונה של רוז בלתי נתפסת במונחים ספורטיביים. את שיקגו הוא הוביל למקום הראשון במזרח ובליגה כולה עם מאזן של 62 ניצחונות אל מול 20 הפסדים בלבד (מיאמי, השנייה במזרח עם 24:58, וסן אנטוניו, הראשונה במערב עם 21:61). הישג שיא המקנה לקבוצה את יתרון הביתיות לאורך כל הפלייאוף, ואפילו בסדרת גמר ה-NBA מול אלופת המערב, אם היא תעפיל אליו.

רוז הוביל את שיקגו למאזן מופלא נגד כל התחזיות. מעבר לכך שהשחקן השני הכי טוב בקבוצה שלו, קרלוס בוזר, החמיץ את 15 המשחקים הראשונים של העונה בגלל פציעה וששחקן ההגנה הכי חשוב בקבוצה, הסנטר ג'ואקים נואה, החמיץ 34 משחקים מאותה סיבה - גם עם בוזר ונואה לגמרי בריאים כל העונה, אף אנליסט כדורסל רציני בארצות הברית לא נתן לשוורים הצעירים משיקגו סיכוי להקדים את אלופת המזרח בוסטון ואת הטוענת המרכזית לכתר מיאמי, המחוזקת העונה בלברון ג'יימס ובכריס בוש. אף אנליסט כדורסל רציני גם לא העז לדמיין שבסך-הכול בגיל 22, ובעונתו השלישית ב-NBA, רוז יקפוץ למדרגת ה-MVP הכי צעיר בהיסטוריה של הליגה; כשבין האנשים שכבר הכתירו אותו ניתן למצוא את לברון ג'יימס עצמו, את דוויין ווייד, סטיב נאש, ג'ייסון קיד, ואפילו את הגדול מכולם מייקל ג'ורדן (לא שהם מצביעים: הזכות הזאת ניתנת לעיתונאים).

אבל גם אם זה יקרה, וגם אם שיקגו תזכה באליפות, אל תצפו לראות את רוז בעשירייה הראשונה של דירוג העוצמה של בלומברג ביזנסוויק לשנת 2012. כי הסיפור של רוז הוא לא סיפור על שחקן כדורסל שנהיה מותג, כמו ג'יימס או כמו ג'ורדן. הסיפור של רוז הוא סיפור על השלב המתקדם ביותר באבולוציה של הכדורסלן המודרני; ספורטאי על שמתחיל להפנים שהוא ספורטאי על; וגם קצת על מרקם החיים האורבניים השחורים באמריקה ועל התפקיד של הספורט בו.

הילדות בגטו, בלי אבא

דריק רוז נולד באינגלווד, אחד הגטאות האלימים בסאות' סייד המיתולוגי של שיקגו. ב-1991, כשרוז היה בן 3, היו באינגלווד 81 מקרי רצח בארבעת החודשים הראשונים של השנה. כשרוז היה בן 10, שכן שלו, נער בתיכון, השתכר וירה בעצמו במשחק רולטה רוסית. כמה שבועות לפני שרוז עזב לקולג' חבר קרוב שלו מהשכונה נרצח. בין ינואר לאוגוסט 2008 נרצחו באינגלווד 28 אנשים, ובסוף אותה שנה אמה ואחיה של הזמרת והשחקנית ג'ניפר הדסון נורו למוות בשכונה. "כל יום באינגלווד", סיפר רוז בראיונות בעבר, "ראיתי או שמעתי על פשע. היה לי מין חוש כזה. פשוט ידעתי מתי הצרות מגיעות. אתה מרגיש את זה בעצמות שלך. ופשוט רצתי הביתה הכי מהר שיכולתי".

בבית של רוז, כמו ברוב הבתים ברוב הגטאות בארצות הברית, לא היה אבא. אמו, ברנדה, ושלושת אחיו הגדולים, רג'י, דוויין ואלן, גידלו אותו. כמו שלושת אחיו, גם רוז התחיל לשחק כדורסל בגיל צעיר מאוד במארי פארק - מהמפורסמים במגרשי השכונות בחוף המזרחי של ארצות הברית. בחורף הוא וחברים שלו היו מפנים שלג מהמגרש כדי לשחק. עד גיל 8 רוז שיחק גם בייסבול במארי פארק: הוא היה פיצ'ר מעולה. אבל כשילדים שגיליהם כפליים משלו התחילו לבקש מברנדה רוז להרשות לדריק להישאר לעוד משחק למרות שמאוחר, היה ברור שיש בו משהו שונה. בכיתה ו' הוא זכה באליפות העירונית הראשונה שלו. מהר מאוד היה קשה להשיג כיסא באולמות בתי ספר יסודיים במשחקים של רוז. במארי פארק כינו אותו פו*דיני: פו* בגלל החיבה המוגזמת שלו לדובוני גומי; דיני מהודיני הקוסם.

מגרשי השכונות במארי פארק הם כמעט אתר הנצחה לכישרונות שלא הצליחו לפרוץ את גבולות הגטו. "הפארק מלא בצעירים בגיל של דריק שהתחילו טוב ונעלמו", אומר תומס גרין, מאמן הכדורסל ועוזר המנהל בביזלי, בית הספר שבו למד רוז עד כיתה ח'. "הם הפסיקו להקשיב למאמנים ולמורים ולחברים. הם נזרקו מבית הספר. הם גמרו כאגדות רק בעיני עצמם". בין האגדות שעדיין עוברות מפה לאוזן במארי פארק נמצאים וויליאם גייטס וארתור אגי, גיבורי הסרט הדוקומנטרי הנהדר "הופ דרימס", זוכה פסטיבל סאנדנס בשנת 1994; בנג'י ווילסון, שחקן התיכונים הכי טוב באמריקה בשנת ,1984 שנרצח לפני שהגיע לכיתה י"ב; ורוני פילדס, בן מחזור של אלן אייברסון ושל קווין גארנט שהיה הראשון להופיע בגיל 15 במשחק התיכונים היוקרתי, המקדונלדס אול אמריקן ב-1993.

רוז גדל על הסיפורים האלה ועל הסיפור של אחיו רג'י, שהיה שחקן כדורסל מצוין בעצמו ואף קיבל הצעה למלגה מאוניברסיטת סינסינטי, אבל "באותה תקופה בחיי לא באמת חשבתי על ספורט או על חינוך", הוא אומר. "כשאתה גדל בשכונה כמו אינגלווד, אתה חייב לקבל את ההחלטות הנכונות. בגלל זה, כשראיתי שלדריק יש סיכוי אמרתי, 'עצרו, בואו נעלה אותו על המסלול הנכון". המסלול הנכון, מבחינת משפחת רוז, היה המסלול המבודד. אחד החוקים החשובים שחוקקה משפחת רוז היה שכדי להגיע לדריק צריך לעבור דרך רג'י. רק לבני משפחה ולחברים קרובים היה מספר הטלפון של רוז. לכל השאר - מאמנים, סוכנים, אנשי מכירות מתעשיית הנעליים, נערים מבוגרים ממנו, כל מי שהיה לו הפוטנציאל והכוח להשחית - "הייתי נותן את הטלפון של רג'י", אומר רוז, "והוא היה מטפל בזה".

גם השכונה התגייסה להגן על העילוי. על אף שסמים קשים ורצח היו חלק משגרת החיים באינגלווד, חברי הכנופיות, שבכל סיטואציה אחרת היו מנסים לפתות נער בגילו של רוז, עזבו אותו לנפשו. "אם אתה ספורטאי", אומר דונלד ווייטסייד, בן השכונה ששיחק בטורונטו ראפטורס ובאטלנטה הוקס באמצע שנות ה-90, "הם נוטים לתת לך פאס. לכל אחד אחר זה יכול להיות די קשה". טבעת ההגנה של הכנופיות הקיפה גם את בני משפחתו של רוז. "הם דאגו לאימא שלי", הוא אומר, "הם עושים את זה רק לאנשים מסוימים, ולנו היה מזל".

כשהגיע הזמן להירשם לתיכון רוז החליט לא להתגרות במזל. הוא בחר להישאר קרוב לשכונה וללמוד בסימיין, בית ספר ציבורי במרחק קצת יותר משלושה קילומטרים מאינגלווד. לפני משחק הבכורה של רוז בסימיין "השיקגו סן טיימס" פרסם עליו כתבה של עמוד במדור הספורט. היה כל-כך צפוף באולם שדוכני האוכל והמשקאות גמרו את הסחורה לפני שהמשחק התחיל.

מהרגע שבו רוז התחיל לשחק כדורסל מאורגן מאמנים התחננו שיזרוק יותר. רוז העדיף למסור. בביזלי הוא היה מסיים לא מעט משחקים עם פחות מעשר נקודות, כשילדים אחרים קולעים יותר מעשרים. בתיכון רוז הראה שהוא יכול לעשות הכול (25.2 נקודות, 9.1 ריבאונדים ו-8.8 אסיסטים בממוצע למשחק בשנה האחרונה שלו), והוביל את סימיין לשתי אליפויות רצופות של מדינת אילינוי (התיכון הראשון לעשות זאת). כל המכללות הגדולות התדפקו על דלתו.

האבולוציה של השחקן

רוז בחר בממפיס, בעיקר כי את ממפיס אימן באותה תקופה ג'ון קליפארי, שלו מוניטין של מאמן שמתמחה בלהכין שחקנים ל-NBA. "כשרוז הגיע לממפיס", אומר קליפארי, "הוא לא היה בטוח שהוא שייך לרמה הזאת. אז הוא העביר שעות באולם האימונים. לא שעה וחצי ביום. שש שעות ביום. עד לנקודה שבה הברכיים התחילו להטריד אותו". קליפארי הצליח לשכנע את רוז למתן את משטר האימונים האישי, אך לא הצליח לשכנע אותו לעשות משהו אפילו יותר חשוב: לדבר. רוז תמיד היה ביישן, וכשהוא סוף-סוף הוציא משהו מהפה הווליום תמיד היה נמוך. רוז דיבר כל-כך בשקט שהחברים שלו לקבוצה לא שמעו איזה תרגילים הוא קורא על המגרש. כריס דגלאס רוברטס, הקלע המוביל של ממפיס באותה עונה והיום שחקן במילווקי באקס, צעק עליו באחד המשחקים, "מה לא בסדר איתך?".

כשרוז יצא מהקליפה שלו, בערך באמצע העונה, דאגלס רוברטס ואמריקה ראו שהדבר היחיד שהיה לא בסדר ברוז זה שהוא לא העריך כמה הוא מיוחד. רוז הוא במידה רבה הארכיטיפ האבולוציוני של כדורסלן העתיד. האבולוציה של העמדות בכדורסל הוא נושא מרתק. ממעוף הציפור אפשר לומר שהמשקל בכדורסל עבר עם הזמן בהדרגה מעמדת הסנטר (ביל ראסל, ווילט צ'מברלין, קארים עבדול ג'אבר) לעמדת הפורוורד (ד"ר ג'יי, לארי בירד), לשוטינג גארד (מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט), וכעת אנחנו נכנסים לעידן הפוינט גארד, הלוא הוא הרכז. אלא שלא מדובר בפוינט גארד כפי שהכרנו אותו. לאורך השנים העמדות בכדורסל התקרבו זו לזו בכישורים הפיזיים והמקצועיים שהן דורשות. בראיינט, למשל, משחק עם הגב לסל יותר טוב מכל סנטר בליגה. קווין דוראנט, כוכב אוקלהומה סיטי ת'אנדר, רשום כפורוורד, אבל הוא קלעי בגובה 2.06 מטרים.

רוז הוא 1.91 מטרים על 86 קילוגרמים של שרירים. יש לו כל התכונות של פוינט גארד מסורתי: שליטה וירטואוזית בכדור, הוא רואה את המגרש נהדר, מעדיף מסירה על קליעה, לא נלחץ. אבל הוא גם מאיץ מהמקום כמו מכונית פורמולה 1 וקופץ לשמיים, ו"הוא כל-כך חזק ויש לו כזה כוח מתפרץ", אומר מרווין וויליאמס מאטלנטה הוקס, "שקשה אפילו לחשוב עליו בתור פוינט גארד". כשפוינט גארד יכול להגיע לטבעת כמעט בכל פעם שהוא רוצה ולקלוע מעל או דרך יער הגבוהים שבאזור הצבע מתחת לסל, הוא חייב להיות יותר סקורר ממנהל משחק. בממפיס רוז התחיל להבין את זה, ובטורניר המכללות, אחד האירועים החשובים והנצפים בלוח השנה האמריקאי, רוז השתלט על הקבוצה ולקח את ממפיס עד הגמר, שם היא הפסידה בהארכה לקנזס.

חודש אחר כך הודיע רוז שהוא מעמיד את עצמו לבחירה בדראפט של ה-NBA. סדר הבחירה בדראפט נקבע בהגרלת לוטו בין 14 הקבוצות שלא עלו לפלייאוף. לקבוצה שסיימה את העונה במאזן הכי גרוע יש הכי הרבה כדורים במכונה, לקבוצה השנייה הכי גרועה יש קצת פחות כדורים, וכך הלאה. שיקגו סיימה את עונת 2008-2007 במאזן 33:49. היה לה סיכוי מופרך של 1.7% לזכות בבחירה הראשונה בדראפט. אבל זה מה שקרה, וכשזה קרה לאף אחד לא היה ספק שהבולס יבחרו ברוז המקומי.

ביום הדראפט נאספו מאתיים איש במארי פארק באינגלווד לחגוג את יומו של רוז. "ומאז שדריק חזר לשיקגו", אומר תומס גרין, מאמנו של רוז בביזלי, "רק דבר אחד הצליח להאפיל עליו: הבחירה בברק אובמה".

 דריק רוז derrick rose / צלם: רויטרס

לא סופר את לברון

הדבר הראשון שרוז היה צריך ללמוד כשהוא חזר לשיקגו זה להפסיד. משהו שהוא אף פעם לא ידע לעשות. רוז ויתר על בייסבול בגיל 8 כי הקבוצה שלו הפסידה בארבעה מחמשת המשחקים הראשונים שלה. בכל הקריירה החובבנית שלו (תיכונים וקולג') הוא הפסיד 14 משחקים. כששיקגו בחרה ברוז התקשר ג'ון קליפרי למאמן הבולס דאז, ויני דל נגרו, ואמר לו "תגיד לילד שהוא לא הולך לנצח 82 משחקים בעונה, כי הוא לא יודע את זה. הוא אף פעם לא הפסיד שני משחקים ברציפות".

רוז הפסיד הרבה יותר משני משחקים ברציפות בעונה הראשונה שלו: הבולס סיימו במאזן 41:41. אבל הוא זכה בתואר רוקי העונה והחזיר את שיקגו לפלייאוף. במשחק הראשון בסיבוב הראשון, נגד בוסטון, שזכתה באליפות בסופו של דבר, רוז קלע 36 נקודות והשווה את השיא לרוקי בבכורה בפלייאוף שקבע קארים עבדול ג'אבר ב-1970. רוז ושיקגו לקחו את בוסטון לגיהינום ובחזרה לפני שהם נכנעו במשחק שביעי, 4:3 בסדרה. בעונה השנייה שלו רוז נבחר למשחק האולסטאר, השחקן הראשון של שיקגו שעשה זאת מאז ג'ורדן ב-1998. באפריל 2010 הוא נבחר לשחקן החודש בליגה. רוז היה מצוין גם בפלייאוף, אך הבולס שוב הפסידו בסיבוב הראשון, הפעם לקליבלנד של לברון ג'יימס. וההשפעה של ג'יימס על הקריירה של רוז לא נגמרה שם.

לפני שעבר למיאמי בתום העונה שעברה, ג'יימס ראיין שש קבוצות. לשיקגו היה מה למכור בפרזנטציה כדי לשכנע את ג'יימס להגיע עליהם: חוזה מקסימום כמובן, חיים בעיר ספורט מובהקת, הזדמנות לרשת רשמית את ג'ורדן, שיתוף פעולה עם פוינט גארד שהוא אולסטאר בגיל 21. עוד לפני הפרזנטציות, כל הקבוצות שחיזרו אחרי ג'יימס ביקשו משחקנים - לפעמים אפילו משחקנים מענף אחר, כמו דריק ג'יטר מהניו יורק יאנקיז שנרתם למאמץ של הניקס - ליצור איתו קשר ולשכנע אותו להצטרף אליהם. רוז השקיף מהצד על התהליך. הוא ידע שאם ג'יימס יגיע לשיקגו הקבוצה הנוכחית של הבולס תוציא את ימיה כי חלק מהשחקנים ייאלצו לעזוב, והוא לא התכוון להשתדל כדי שזה יקרה.

באיזשהו שלב השתיקה של רוז יצרה רושם שהוא מתנגד לבואו של ג'יימס. בהנהלה של הבולס אותתו לו למזער נזקים, ולבסוף הוא שלח לג'יימס מסרון: "אני כותב לך רק כדי להרוג את כל השמועות שאני לא רוצה לשחק איתך. הייתי שמח לשחק איתך. אני רק רוצה לנצח". ג'ואקים נואה אומר ש"זה מראה איזה בחור רוז. אם אתה רוצה לבוא לכאן להיות חלק מזה, זה קו*ל. אם לא, אנחנו ננסה לבעוט לך בתחת". ב-8 ביולי ג'יימס הודיע שהוא מצטרף למיאמי. רוז אמר שההחלטה של ג'יימס לא אכזבה אותו. היא גרמה לו "לרצות להיכנס לאולם האימונים".

אלוף עולם "מאדר פאקר"

את מרבית הקיץ האחרון רוז העביר במחנה אימונים באולם של תיכון סנטה מוניקה בלוס אנג'לס. במשך חודשיים רוז ושני שחקנים מעולים מהשנתון שלו - ראסל ווסטברוק, הפוינט גארד של אוקלוהומה, וקווין לאב, הפאוור פורוורד של מינסוטה - נכנסו ברצון לדיקטטורה של רוב מקלאנגן, מאמן שעשה לעצמו שם של גורו בפיתוח שחקנים. הם התאמנו פעמיים ביום: בתשע בבוקר ובשש בערב, שישה ימים בשבוע. כשמקלאנגן ניסה לתת להם חופשה ביום ראשון אחד, הם הופיעו לאימון כרגיל. כששחקני NBA אחרים הגיעו למחנה ולא נתנו 100% באימונים, השלושה ביקשו מהם לעזוב. השמועה על המחנה האולטרה אינטנסיבי הגיעה לכל מאמן ואיש כדורסל בדרום קליפורניה, ורבים מהם הגיעו לאולם כצופים. אפילו ג'רי ווסט, האיש שהסילואט שלו מקשט את הלוגו של ה-NBA, נתן קפיצה.

במקביל לאימונים המשותפים, לכל אחד מהשלישייה הייתה תוכנית עבודה פרטית. רוז היה צריך לבנות את הזריקה שלו כמעט מההתחלה. רוז מעולם לא היה קלעי מצוין, בעיקר כי הוא לא נדרש להיות: הוא היה מספיק אתלטי כדי לחדור כל הגנה. אבל אחרי שנתיים ב-NBA ההגנות התחילו להצטופף מולו ולהכריח אותו לזרוק מבחוץ. בעונה הראשונה רוז קלע 22.2% מטווח השלוש. בעונה השנייה 26.7%. הוא בקושי זרק מחוץ לקשת: 72 זריקות בעונה הראשונה, שישים בשנייה. כשהוא זרק נקודת השחרור של הכדור הייתה נמוכה ולא הייתה כמעט קשת בזריקה. לכן הכדור כמעט תמיד פגע בחלק הקדמי של הטבעת.

מקלאנגן הרים את נקודת השחרור של רוז, הכריח אותו לחזור על המילים "אין זריקות קצרות" כמו מנטרה, ודרש ממנו לזרוק יותר מאלף שלשות ביום. האחוזים של רוז באימונים עלו בהדרגה. מ-60% ל-68 ול-72. הצעד הבא היה לעבוד על החדירה הכבר פנומנלית שלו. רוז נהג לסיים חדירות בהתעופפויות לולייניות מסביב או מעל לגבוהים שבקו ההגנה השני במקום לספוג את המגע וללכת לקו העונשין. מקלאנגן שמר על רוז כשהוא לבוש בחליפת מגן של פוטבול וכפה עליו לחדור דרכו כדי שרוז ירגיש את הכאב ויעריך את זריקות העונשין.

לאחר המחנה נסעו רוז, ווסטברוק ולאב למחנה של נבחרת ארצות הברית לקראת אליפות העולם שנערכה בטורקיה. שלושתם נכללו בסגל הסופי שזכה בטורניר. כשרוז חזר לשיקגו הוא הצהיר על עצמו כמועמד לתואר ה-MVP. "חשבנו שהוא השתגע", אומר נואה. כבר בתחילת העונה היה ברור שרוז לגמרי שפוי. בנובמבר הוא קלע 17 נקודות ברבע הרביעי וניצח את יוסטון. בינואר 16 נקודות ברבע האחרון מול מיאמי. הוא קלע שני סלים עם הבאזר ששלחו משחקים להארכה.

בתחילת פברואר הבולס יצאו למסע של חמישה משחקי חוץ. שתי התחנות האחרונות במסע היו יוטה וניו אורלינס. לרוז הייתה מוטיבציה מיוחדת במשחקים האלה: לאחר שנבחר בדראפט הוא נפגש עם נציג של נייקי שאמר לו שהוא עדיין לא בליגה של שני הפוינט גארדים הצעירים הבכירים ב-NBA באותה תקופה, כריס פול מניו אורלינס ודרון וויליאמס מיוטה (היום בניו ג'רזי). רוז חתם עם אדידס. ב-9 בפברואר הוביל רוז את שיקגו לניצחון ביוטה עם 29 נקודות ושבעה אסיסטים מול 11 ו-12 בהתאמה של וויליאמס. שלושה ימים אחר כך רוז ניצח גם את פול (23 נקודות ושישה אסיסטים לעומת 15 ושישה). אחרי המשחק בניו אורלינס הנציג של נייקי התקשר לאח רג'י רוז להודות בטעות שלו.

רוז המשיך לעבוד כל העונה. מקלאנגן שלח לו אימיילים שעזרו לנתח כיסויים הגנתיים. רון אדמס, עוזר המאמן של שיקגו, הכריח אותו לזרוק עם כדור כבד באימונים. רוז נעשה קלעי סולידי פלוס: 33.4% העונה מטווח מהשלוש, כשכבר באמצע העונה הוא זרק יותר שלשות מאשר בשתי העונות הראשונות שלו יחד. יש לו גם כמעט שבע זריקות עונשין למשחק לעומת שלוש בעונה הראשונה וארבע בשנייה.

רוז נהיה מה שמכונה בז'רגון של ה-NBA קילר. קילרים "הם השחקנים שמשיגים לך את הסלים שאתה חייב להשיג בסוף המשחק", אומר חברו לקבוצה בראיין סקלבריני, שמוסיף: "לי יש מילה שונה לקילרים. אני קורא להם מאדר פאקרס. וכרגע, דריק רוז הוא המאדר פאקר הכי רע בליגה בהפרש גדול".