צעד קטן לאדם

א. "כמה קטנים אנחנו" היא התגובה ששמעתי הכי הרבה פעמים בקשר לאסון ביפן. בתחתית העמוד מצורף לינק לסרטון הכי מזעזע ומרשים שראיתי מהצונמי. כשאתה צופה בו, קטנות האדם, כמו המבנים שהוא בנה והטכנולוגיה שהוא פיתח, היא בהחלט אחד הדברים הראשונים שעולים לראש אל מול הנחשול. איך אפשר שלא?

אפשר. כל מה שצריך הוא לשנות במעט את נקודת המבט. כשמסתכלים על הצונמי ביפן או על אסונות טבע גדולים אחרים, ועל העולם כולו באופן כללי, אפשר להיווכח בקלות ש(גם) ההפך הגמור הוא הנכון.

נכון שהטבע מכה בנו בכל הכלים שעומדים ברשותו - האש, המים, המחלות, הקיץ וכולי - אבל תראו אותנו איך שאנחנו עומדים יפה. המצאנו את המזגן, גילינו את האנטיביוטיקה, בנינו את הסכר. אז נכון, לא בכל קרב אנחנו מנצחים, אבל קטנים אנחנו לא. סימנים והוכחות לגדלות המין האנושי נמצאים בכל מקום.

יהיה זה לא נכון לשפוט את האדם הבודד, את המכונית הבודדת או את הבית הבודד כשהם עומדים מול גל בגובה עשרה מטרים שמתקרב אליהם במהירות אדירה, שנאמר: אריה שאג מי לא יירא.

צריך לשפוט את המין האנושי בכלל - לא היה גל שלא התגברנו עליו. את כל הימים חצינו, לכל הפסגות העפלנו, אל כל השחקים המראנו. מלבד הזמן לא נותר לנו אויב אמיתי, וגם אותו, אינשאללה, ננצח יום אחד.

ב. הנה, עוד הוכחה לגדולתנו כי רבה: השבוע לפני 50 שנה שלחנו, המין האנושי, את הנציג הראשון שלנו אל החלל החיצון. יורי גגרין. הו, יורי הטוב. קוראים נאמנים של הטור הזה מכירים אולי את חיבתי הרבה לאיש, שתמונתו תלוי בחדר העבודה שלי, ולחלל בכלל. "כמה יפה כוכב הלכת שלנו!", קרא בפליאה כשיצא לראשונה את גבולות עולמנו, והוסיף: "אני לא רואה כאן שום אלוהים".

ורק על מנת שנעריך יותר את המשפט: להשוואה, לפני כשנה נשלח לראשונה ציוץ טוויטר מהחלל. שלח אותו האסטרונאוט האמריקאי טי. ג'יי קריימר. כמה עלוב היה הציטוט ההוא כשמשווים אותו למשפט האלמותי של גגרין. דבר לא היה בו מלבד סמיילי.

אני זוכר שכמעט נעלבתי מהציוץ הזה. בן אדם, כמה קטן אתה יכול להיות? שולחים אותך לחלל - לחלל! - וכל מה שיש לך לומר זה :-)? לאדם כמוך לא הייתי מאשר לחצות את רחוב ז'בוטינסקי מתל-אביב לפתח-תקווה.

אין מה לומר, התגעגעתי לגגרין.

ג. לחגיגות היובל ליציאת מצרים האמיתית של גגרין ושל כולנו, מהארץ אל היקום, התווסף השבוע עוד פן מעניין שהוכיח דווקא את קטנותנו. מדובר במסמכים של ה-FBI שהתפרסמו השבוע, ובהם ניתן היה למצוא אישור לכאורה לנחיתה של חוצנים ברוזוול בארצות-הברית.

במסמך מדובר ב-3 כלי טיס עגולים שמרכזם מוגבה, בקוטר של כ-15 מטרים, שנחתו במדבר, ובתוך כל אחד מהן 3 גופות של יצורים דמויי אנוש בגובה של 90 סנטימטרים, לבושים בבד מתכתי.

עכשיו, יכול להיות שמדובר בשום דבר, עורבא פרח, אבל גם יכול מאוד להיות שלא. מה גם שהוא מתווסף לעוד ועוד עדויות בנושא, שלפיהן נחיתות של כלי רכב מהחלל החיצון הן עניין לא נדיר כלל ועיקר.

חלקן, אגב, מושמעות מפיהם של אנשים רציניים למדי. אפילו סטיבן הוקינג, אחד האנשים החכמים בעולם, משוכנע כי קיימים חיים נוספים מחוץ לכדור-הארץ, אם כי הוא משוכנע שכל מפגש איתם יהיה הרה אסון עבורנו. וכמוהו יש עוד רבים.

בכל מקרה, המסמך של ה-FBI לא עורר סערה מיוחדת. פה, למשל, העדיפו להתעסק במאבק הענקים בין ג'סטין ביבר לביבי, ולזה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר "הוכיח את קטנותנו".

זו הקטנות שלנו שמונעת מאיתנו להתעסק ברצינות בשאלה הזו, ללא ספק שאלה ענקית. הכי ענקית שיש. אנחנו מניחים את העיסוק בה למוזרים שבינינו.

בכל פעם שאני שומע ראיון עם אחד מהעוסקים בחוצנים, אני לא יכול שלא לשמוע ולראות את החיוך של המראיין, חיוך שכולו זחיחות-דעת. מעניין שאת החיוך המזלזל הזה הוא אף פעם לא שומר לפרשן המדופלם שמכסה באדיקות איזו תקרית-פח שולית במסדרונות הכנסת.

חוקר החוצנים הוא מוזר. להתעסק בביבי-ביבר או בהרצוג-פרץ זה לא מוזר, זה רציני. הנחמה שאנחנו מוצאים בעיסוק בקטנות האלה אל מול חדשה עצומה מהסוג החוצני היא דבר מטריד משהו, לא ככה?

ד. בואו נצא מתוך נקודת הנחה שיש אמת במסמך ההוא של ה-FBI. שחלליות נחתו, שהיו בהן גופות, שהגופות נלקחו, שמנהיגי העולם ידעו ויודעים והסתירו ומסתירים את העובדה הזו. האם לא מדובר בדבר הכי מרעיש אי-פעם?

חשבו על זה רגע: אנחנו לא לבד! באו לבקר אותנו מהחלל החיצון. אנשים קטנים בבגדי גוף מתכתיים. האם זה לא יכול להסביר כמה מפריצות הדרך הטכנולוגיות המסעירות ביותר שהתרחשו כאן?

תמיד חינכו אותנו להאמין, וזה כנראה נכון, שחלק גדול מאותן פריצות דרך הגיעו בזכות חקר החלל, אבל אם משנים רק במעט את נקודת המבט, אז למה שהן לא הגיעו בזכות החקר של החלל אותנו, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

אבל הרי ברור שזה בכלל לא רק עניין של טכנולוגיה. אם חוצנים באמת באו ובאים לכאן הרי זה דבר שאמור לשנות את הכול. אבל הכול. זה דבר שאמור לשנות מן הקצה אל הקצה את הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו; כפרטים, כאומות, כדתות, כמין. שינויים דרסטיים כאלה הם בהחלט מסוג הדברים שלאנשים רבים מאוד יש אינטרס לשמור שהם לא יגיעו.

ה. אבל אתם יודעים מה הדבר היפה בלהיות בני אדם? שאנחנו מתרגלים לכול, ובמהירות עצומה. אנחנו מביטים בהשתאות בילדינו שעבורם מסכי מגע הם הדבר הכי טבעי שיש, באותה ההשתאות הביטו בנו הורינו כשהתחלנו לדבר בטלפון במקום לשרוק מהרחוב, ובאותה ההשתאות הביטו בהם ודאי הוריהם.

בהנחה שהוקינג טועה ושהחוצנים הם דווקא יצורים חביבים למדי שאין להם שום רצון מיוחד להשמיד אותנו, סביר הרבה יותר להניח שאחרי כמה שנים של הלם טוטאלי נתרגל גם לזה בכיף גדול, ונחזור להתעסק באותן השטויות בדיוק כמו היום.

זה בדיוק כמו עם אלוהים. נניח לרגע שיש אלוהים, ונניח לרגע שמחר בבוקר הוא מתגלה לעולם בצורה שלא תשאיר שום ספק, ולו הקל שבקלים. אלוהים אורגינל, עם כל הגישעפט - השגחה כללית, השגחה פרטית, שכר ועונש, גן עדן וגיהינום, נסים, נביאים והכול. מה אתם חושבים שישתנה בדיוק? יהיו פחות גנבים? פחות רוצחים? אנשים הרי צפצפו על אלוהים גם כשהם היו רק שניים בעולם כולו.

כנ"ל הולך לקרות גם עם החייזרים; באמת שאני לא מבין למה להסתיר אותם מאיתנו. אז נהיה קצת בהלם אל מול גזע מתקדם בהרבה שמגיע חמוש בטכנולוגיות שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין ועם כישורים שלנו לא יהיו לעולם, אבל תיק-תק נתרגל והכול יחזור לקדמותו.

אם לא הפסקנו להתעסק בביבי-ביבר כשנפלו טילים בדרום, כשיפן הופכת לצ'רנוביל וכשסוריה בוערת, למה שנפסיק להתעסק בזה כשחללית ענקית תעמוד מעל ירושלים וכשיצורים קטנים בבגדים מטאליים יסתובבו בקניונים ויתחילו לנו עם הבחורות?

ו. אז אני לא יודע אם זה מעיד על גדלות או על קטנות. נראה שעל גם וגם. למעשה, אני לגמרי בטוח שהשילוב הזה הוא בדיוק מה שהופך אותנו למה שאנחנו.

אני חושב שוב על יורי גגרין. הנה הוא בחללית שלו, מביט בחלון ורואה כמה יפה הוא העולם שלנו, שולח מבט לכל הצדדים, מחפש ומחפש אבל לא רואה שם שום אלוהים. אני מוכן להתערב על 20 שקל שגם בדקות ההיסטוריות האלה, הרות-הגורל האלה, גירד לו בתחת, או כאבה לו השן, או שהוא חשב על חשבון החשמל שטרם שילם.

אנחנו זה רק מה שאנחנו. לא יותר, אבל גם בטח לא פחות. אז בחייאת - הבו לנו את החוצנים האלה, נראה מה הסיפור הגדול ביותר בתולדות האנושות, ואז נחזור להתעסק בביבי נתניהו.

סרטון ב-YouTube שאתם חייבים לראות: http://youtu.be/8vZR0Rq1Rfw

 דרור פויר

הרהור

הנה יורי גגרין בחללית שלו, מביט בחלון ורואה כמה יפה הוא העולם שלנו, מחפש ומחפש אבל לא רואה שם שום אלוהים