שורקים להנאתם

בדרך כלל כשאנחנו מדברים על שיפוט בספורט אנחנו מדברים עליו בהקשרים שליליים. יש לזה כמה סיבות: 1. שיפוט הוא אקט שגם כך מזמן ביקורת מעצם היותו (לרוב) סובייקטיבי ובספורט, שדה חשוף כמו רקדנית מוט בגלל הטכנולוגיה, לציבור יש גישה בלתי מוגבלת לכל החלטה מפוקפקת; 2. טעויות שיפוט הרבה יותר מעניינות מהחלטות טובות, בדיוק מאותן סיבות ששחיתות יותר מעניינת ממנהל תקין והוריקן אכזרי יותר מעניין משמש מחייכת; 3. הבנאדם הוא לא היונק הכי סימפטי על כדור הארץ (שזה פחות או יותר סיכום של 1 ו-2).

לקונוטציה השלילית של שיפוט בספורט יש מחיר. המחיר הוא שאנחנו מתמקדים בדברים הלא נכונים. במוקד מחזור רבע גמר הגביע השבוע, עמד הפנדל שלא היה שאלי חכמון שרק נגד בית"ר ירושלים בדקה ה-87 מול הפועל ת"א בבלומפילד. התקשורת בארה"ב מנפחת כל תקרית שיפוט בשבוע הראשון של הפלייאוף ב-NBA: סל לא חוקי של אוקלהומה סיטי שאושר 1:06 דקות לסיום המשחק הראשון בסדרה מול דנבר והכריע אותו; ההפרשים החשודים בין הקבוצות בזריקות עונשין (מיאמי זרקה מהקו 39 פעמים לעומת 15 זריקות של פילדלפיה במשחק הראשון); השיבוצים המתמיהים (שופט בשם דני קרופורד שובץ למשחק השני בין דאלאס לפורטלנד למרות שהמאזן של דאלאס במשחקי פלייאוף שקרופורד שפט מאז שמרק קיובן קנה את הקבוצה היה 2-16).

גם אם דאלאס הייתה מפסידה במשחק 2 ההתמקדות בקרופורד היתה לא חכמה. כמו שההתמקדות בחכמון לא חכמה. כי שופטים לא רק טעו וטועים ולעולם יטעו: הם גם מפלים על בסיס קבוע. בשנת 2009 שלושה כלכלנים אמריקנים, ג'וזף פרייס (מאוניברסיטת בריגהאם יאנג), מרק רמר (אוניברסיטת ג'ונס הופקינס) ודניאל סטון (אורגון סטייט), פרסמו מחקר תחת הכותרת "משחק פחות ממושלם: אפליות רווחיות של שופטי NBA". פרייס, רמר וסטון גילו שלוש אפליות מובהקות ב-NBA: אפליית הביתיות (שופטים מעדיפים את קבוצת הבית), אפליית ההפרש (שופטים מעדיפים קבוצות שמפגרות במהלך משחקים כדי שהמשחק יישאר צמוד); ואפליית הפלייאוף (שופטים מעדיפים קבוצות שמפגרות בסדרות פלייאוף).

האפליות האלה נולדות כמו שכמעט כל התנהגות סוציאלית נולדת: משילוב של לחץ חברתי ויכולות השכנוע של הסביבה. הסביבה של שופטי NBA מורכבת מהשחקנים על המגרש, המאמנים על הקווים, הקהל ביציע וכמובן הליגה שהיא המעסיק שלהם. פרייס, רמר וסטון טוענים שלליגה יש אינטרס שהאפליות האלה יתקיימו משום שהן מגדילות את הביקוש למוצר: הצרכן, במקרה הזה האוהד ביציע, מקבל משחק צמוד בסדרה צמודה שבסופה, בתסריט שברור שאינו תלוי רק בשופטים, הקבוצה שלו מנצחת. אין כאן כמובן האשמה שהליגה מורידה הוראה לשופטים לשפוט בצורה זו או אחרת; השופטים רק מזדהים בצורה לא מודעת עם התרבות הארגונית והמטרות של ה-NBA. משהו שקורה מבלי משים לרוב האנשים ברוב הארגונים באיזושהי מידה. משהו, במילים אחרות, בלתי נמנע. לכן שיפוט בספורט הוא לא מעניין ברמת הבנאדם ומאוד מעניין ברמת הארגון.

באופן כללי אפשר לומר ששיפוט טוב בספורט נשען על שני דברים: אימוץ טכנולוגיה (מצלמות טלוויזיה, מערכת עין הנץ מהטניס) והבנה של מה שנקרא "רוח המשחק". על יתרונות הטכנולוגיה והטמטום של הכדורגל בנושא הזה כבר יש קונצנזוס, כך שעניין "רוח המשחק" יותר חשוב. כדורסל, למשל, הוא במקור ספורט מגע (Contact sport) אורבני קשוח. במגרשי השכונות בארה"ב על פחות מניסיון לרצח אף אחד לא מבקש פאול. זו רוח המשחק. הרוח הזו מנשבת גם ב-NBA: ב-13 משחקי פלייאוף ששוחקו עד יום רביעי בלילה (שעון ישראל) נשרקו 585 עבירות ב-624 דקות - פחות מעבירה לדקה. את הגישה ההפוכה אפשר לראות ביורוליג: ב-20 משחקים של פנאתינייקוס העונה, לדוגמה, נשרקו 906 עבירות ב-800 דקות (1.13 לדקה).

זו לא רק כמות העבירות. במשחק NBA (ובמיוחד במשחק פלייאוף) שופט כמעט אף פעם לא ישרוק לעבירה אם היא לא מנעה מהשחקן התוקף להגיע לאן שהוא ביקש להגיע, כדי לא לעצור את המומנטום של המהלך. שופט NBA גם יעשה הכל כדי להימנע מלהכריע משחק: המחקר של פרייס, רמר וסטון מצא שברבע האחרון, גם בפלייאוף, אפליית הביתיות כמעט אינה רלוונטית. היא לא רלוונטית כי לפי רוח המשחק, וזה כמובן נכון גם לכדורגל, שחקנים צריכים להכריע משחקים, לא אוהדים או שופטים. לכן הבעיה בפנדל שחכמון שרק היא לא שלא היה פנדל והוא טעה. אלא שהוא לא שפט ברוח המשחק.