ישראל כץ הפך לפו הדוב

ישראל כץ לא מאמין שזה קורה לו. במשך שנתיים כשר תחבורה הוא עשה הכול כדי להיות שטיח רך ומרפד, מדרך לרגלי ועדי העובדים המיליטנטים בנמלים, בשדות התעופה, ברכבת, באל על.

כשנכנס לתפקיד וביקר ברחבי הממלכה, סירב להיפגש עם ההנהלות אלא בנוכחות ועדי העובדים. הוא הבין טוב טוב מי מנהלים את הפריימריז וטיפח אותם. נלחם למענם, ויתר למענם. התנגד בכוח למשרד האוצר שדרש וגיבש רפורמות לשחרור הציבור מהעול.

כץ צפה בעיניים כלות בחבריו השרים, בכירי הליכוד, ההופכים לאהודי העם וגיבורי ישראל: משה כחלון לוחם בטייקוני הסלולר; יובל שטייניץ עומד זקוף מול טייקוני הגז והמחצבים; גלעד ארדן קורא ערב ערב לציבור להפסיק לקנות כל כך הרבה אוכל מיותר ומתנגש חזיתית באבירי הסופרמרקטים; גדעון סער הופך לאחד משרי החינוך האהודים והמתאמצים, ורק הוא, כץ הנעבעך, נגרר הרחק מאחור - מין שר מפא"יניק-כדאיניק שכזה.

המתחרים העתידיים שלו על ראשות הליכוד הפכו לכוכבי השיח התקשורתי, מקובלים מקסימים כאלה, הנלחמים בהון-שלטון. והוא? הוא ראה את תמונתו מתנוססת לצד כותרות על תדירות תאונות הרכבת ושרשרת התקלות.

הוא הבחין בסיאוב, בסרבול, בשחיתות, שמע ציבור המתייחס לרכבת כאל סכנת נפשות ומאשים אותו במחדל, ובכל זאת המשיך לתמוך, אפילו הצדיק את העובדים ואת תביעותיהם המוזרות והמופקרות כשתירץ את רצף התקריות בגידול ובצמיחה המהירים של הרכבת. הוא עשה הכול למענם. למען הליכוד. למען עתידו הפוליטי.

לטעמו, הוא שר טוב. רפורמטור גדול. הוא אכן ניסה, עשה, קידם, דחף, התעמת מול חזקים, וגם הצליח. העביר את חוק הטיס, הקים גוף ממלכתי לאבטחת התעופה, הוביל שינויי חקיקה, אכיפה וענישה בתאונות דרכים וגם רכש 100 ניידות משטרת-דרכים מתקציב משרד התחבורה, ביצע רפורמה ביבוא מקביל של מכוניות, רפורמה בתעריפי הנמלים, הכניס מפעיל שלישי בטיסות לאילת ויצר תחרות, התערב אישית בפריצת חסמים ביורוקרטיים, האריך את חוצה ישראל צפונה, סגר בבוקר את כביש ירושלים למשאיות. הוא רואה בעצמו רפורמטור גדול.

הבעיה היא שכל מה שעשה, עשה רק אחרי שוועדי העובדים אישרו לו ורק בתנאי שהדבר שירת את האינטרסים של ראשיהם. הוא חזר ואמר: "המדיניות שלי הוא רפורמות בשילוב העובדים". גם אם זה נגד ההנהלות, גם אם זה נגד הציבור. הוא הלך עם מטרייה בין הטיפות - מפוחד, רגיש, רק לא להרגיז. לרצות, להיות נחמד, שהוועדים יאהבו אותו. איש רחב גרם, בעל חוצפה וביטחון אישי, איש לוחמני, עם היסטוריה תקיפה, שהפך לפו הדוב. רך ונעים. חיוור. הד רחוק למה שהיה. הוועדים סימנו לו להתכופף - הוא השתטח על הרצפה. ישראל כץ - לא מה שהכרתם.

אבל קצב התאונות גובר. זלזול הרכבת בנוסעיה מתחזק. יותר ויותר מיליארדים טובים נשפכים לבורות רעים. שדה הקרב התקרב לבית השר. אפשר שגופות נפגעי תאונות הרכבת יתגוללו לפתחו. ועדת חקירה ממלכתית על הקטל במסילות. ובכל זאת, לא רפורמה, אלא קונצנזוס: כץ בחר בסיסמת הבטיחות. הוא היה בטוח שוועד העובדים וההסתדרות של עופר עיני, שתמיד לוקחת את צד הוועדים החזקים, יהיו איתו. וכי מי יעז לומר שאיננו שוחר בטיחות?

נסחב לזירת ההתגוששות

יממה לפני חג הפסח כינס כץ מסיבת עיתונאים. אמר דברים לא קלים, אבל היה זהיר ומדוד. רק לא לעצבן את הוועד. יש לרכבת 4 חודשים להציג תוכנית מוסכמת לבטיחות, ולא - תיסגר הרכבת. בינתיים יכין דן הראל, מנכ"ל המשרד, אלוף במיל' וסגן הרמטכ"ל בעבר הקרוב, תוכנית חירום שתציג פתרונות אלטרנטיביים להיסע המוני בזמן השבתת הרכבת. אחרי שעתיים הכריזו הוועד ועיני על סכסוך עבודה. בתחילת מאי שביתה.

כך קרה שכץ קרא את ההגדה של פסח והבין שחופש זה הכול, שעכשיו זה הכול או לא כלום. אוטובוסים מסיעים 650 מיליון איש ואישה בשנה, מוניות שירות מסיעות 70 מיליון בשנה, הרכבת הגיעה ל 36 מיליון בשנה. לכן אוזל והולך הזמן שבו אפשר לעשות סדר חדש ברכבת, וגם זה הרגע האחרון להצגת אלטרנטיבות לזמן סגירת הרכבת.

וכך קרה שבכוח, בטיפשות, ביוהרה ובגאוותנות סחבו ההסתדרות והוועד בכוח את הבריון לשעבר אל זירת ההתגוששות, והוא - זה מה שהוא וזה מה שמצפים ממנו - עומד להחזיר מלחמה. "אני הולך עד הסוף", אמר השבוע, לא באופן פומבי, "אם לא תהיה בטיחות ואם לא ישאירו לי ברירה, אני הולך על שינויים לרוחב, על רפורמה גדולה".

הלוואי שלא ישאירו לו ברירה.