היום שאחרי קריסת הדולר

ובכן, מה היה לנו לאחרונה בזירה הכלכלית האמריקנית? איום בדבר שיתוק פעילות הממשל שנמנע לאחר פשרה מגוחכת בצורת קיצוץ של 39 מיליארד דולר כשהגירעון השנתי הצפוי של 2011 נאמד על 1.7 טריליון דולר; הצעה רפובליקנית מהפכנית לקיצוץ של 4 טריליון דולר ב-10 השנים הקרובות ומנגד הצעה של הנשיא ברק אובמה לקיצוץ 4 טריליון דולר בתקופה של 12 שנים כאשר במרכז העלאת מיסים; כינוס ה-G7 וה-G20 שדנו על גורמי חוסר האיזון בכלכלה העולמית ככל הנראה בדגש על המדיניות המוניטרית של הפד; התכנסות מנהיגי מדינות ה-BRIC (ברזיל, רוסיה, הודו, וסין) שדנו על הדולר כמטבע הרזרבות; הורדת אופי הדירוג של ארה"ב על ידי חברת S&P ממצב של AAA יציב, ל-AAA שלילי.

השאלה המתבקשת היא האם ארה"ב עומדת בפני תחילת מדיניות ריסון וצנע. ובכן, התוכניות עדיין מעורפלות, הבחירות של 2012 קרובות מדיי, והלחץ החיצוני לא מייצר בינתיים קשיים גדולים מדיי על המערכת הפיננסית האמריקנית, לכן אין עדיין מספיק סיבות למהלך קונקרטי בעתיד הקרוב.

עם זאת, ניתן להבחין בהפנמה של קובעי המדיניות שעליהם ליצור מראית עין של צמצום הגירעון. מתוך כל מדינות ה-OECD, ארה"ב הייתה ונשארה האחרונה לחשוב על ריסון. הנחת היסוד הייתה שכל עוד שארה"ב תתרחב מונטארית ופיסקלית על חשבון העתיד, היא תמיד תוכל להחזיר את חובה על ידי צמיחה עתידית.

אמרתו המפורסמת של סגן הנשיא צ'ייני כי "הנשיא רייגן הוכיח שהגירעונות לא חשובים" הייתה אבן יסוד בתקופתו של הנשיא בוש ואובמה. למעשה, מאז כניסתו של אלן גריספן לתפקידו כראש הפד ב-1987, כל משבר נפתר דרך כמויות עצומות של כסף פדרלי. כך הגענו למצב שממשל אובמה יצליח להגדיל את הגירעון האמריקני בסכום השווה בגודלו לכל הגירעונות של קודמיו יחד.

מאז תחילת המשבר הכלכלי הגדול (סוף 2007) שאלתי: עד מתי העולם ייתן אמון בדולר ובאג"ח האמריקני? מתי תוכל ארה"ב להפסיק לסמוך על הלוואה מתמדת מצד המדינות המייצאות אליה? עד מתי היא תוכל לקבוע להלוואה זו את התנאים הטובים ביותר (הריבית) עבורה ולא עבור המלווים?

המאורעות האחרונים מקרבים את המועד לסיום התקופה שבה שאלות כאלה ייחשבו מגוחכות.

מאז 2001 העולם הפיננסי מצביע על כך שהסחורות, ובמיוחד המתכות היקרות, יהיו העוגן של מערכת מונטרית עתידית בריאה יותר. אמנם ב-2008 ראינו נפילה דרמטית במחירהן, אבל נקודות השפל דאז היו גבוהות יותר מנקודות השפל שקדמו להן. זוהי הגדרתה של המגמה העולה הארוכה בנכסים האלו.

שפל של 35 דולר לחבית נפט ו-700 דולר לאונקיית זהב בתקופתו של אירוע דפלאציאני אדיר מימדים, היוו את הסממן לחוזקם של נכסים אלו. כל מי שהבין את חשיבות "שמירת כוח הקניה" לטווח הארוך, תפס בשלב מוקדם שלפנינו עולם שונה. הדולר, למרות היותו מטבע הרזרבות העולמי, הינו בסופו של דבר רק עוד הבטחה מנייר.

בעוד קובעי המדיניות ממשיכים לגרום לשחיקתו בצורה מכוונת לקידום הייצוא, להקטנת ריביות ארוכות הטווח, או כדי להעלות את שוק המניות על מנת לייצר מקומות עבודה, הבטחה זו מאבדת מערכה. זאת עד שמגיעים ל"קיר היווני", כמו שאני קורא לו.

יוון יכלה להמשיך את מימוש החלום של הוצאות גירעוניות עד שנשבר מה שאיפשר זאת כל השנים: האמון של המשקיעים המוסדיים ביכולתה להחזיר את חובותיה. כאשר זה קרה, ריביות של 13%-14% על האג"ח הממשלתיות עדיין לא הצליחו להביא את המשקיעים חזרה.

רק עזרה חיצונית של הבנק האירופי המרכזי וקרן המטבע הבינלאומית הצליחו, ועדיין מצליחות, לעזור. אבל מי יציל את ארה"ב הגדולה אם יאבד האמון במטבע שלה וביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה?

כידוע תמונה אחת שווה אלף מילים. לפניכם שני גרפים שבועיים, המראים את מה שעוללה המדיניות האמריקנית הנוכחית לשני נכסים פיננסיים המייצגים היטב את שחיקת מטבע הרזרבות העולמי: מתכת הכסף, וחבית נפט מסוג ברנט.

 משה שלום סילבר

 משה שלום ברנט

לאלו שיאמרו שגרפים אלו מייצגים את הביקוש וההיצע הטבעי ואת המאורעות המיוחדים בזירה הגיאו-פוליטית, אציין כי השלב ה"אופורי" בנכסים החל בדיוק כשהתברר שהפד הולך לייצר הרבה יותר דולרים מאשר קודם, בעזרת ה-QE2. בן ברננקי עדיין מסרב לקשר בין שני הדברים.

משה שלום הינו אנליסט בכיר ב FXCM ברוקר למסחר במטבע חוץ, מדדים וסחורות, ומרצה במכללת מגמות.

ניתן לפנות אליו ישירות לאימייל: Moshe.Shalom@gmail.com.

משה שלום עשוי להיות בעל עניין אישי בנכסים הפיננסים המוזכרים בסקירה זו. אין לראות בנכתב בה הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות ערך והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.